כיום זה נעשה מקובל, מגורם של זוגות צעירים בכל חור נידח ברחבי הארץ והפיכתו ל"מתחרד", אך אחותי עשתה זאת לפני שנים מספר, כאשר הדבר עדיין לא היה נפוץ כל כך, וקשייה היו רבים.
היא התגוררה בבנין מגורים מיושן, בו השכנים לא הסבירו לה פנים, בלשון המעטה. היא ובעלה השתדלו להיות בבחינת אור המגרש את החושך בכל עת, גם בעת טיפוסם אל הבית, אשר שכן במרומי הקומה החמישית – אליו עלו ב'קו שתיים' קרי בשתי רגליהם, יען מעלית לא הייתה להובילם כלפי מעלה בבנין המיושן.
השכנים לא הסבירו פנים, אמרנו. אך הגדיל לעשות אחד השכנים, אשר ארבעה רגליים לו, שפם דוקרני וקול מילל תמיד. זה חתול בית, דשן ורענן אשר השכנים בקומה מתחתם, שלא התברכו בילד שגרתי משלהם, אוו להכניס לביתם כבן טיפוחים, את זה אשר שפתו שפת "מיהאווו" ומבטו ירוק ומזרה אימה.
השכנה צחקה ולטפה את פלומתו, כאשר ראתה את אחותי בורחת מפניו. "הוא בסך הכול חתול בית, חיית מחמד אינטליגנטית, נימוסית, דמוקרטית" הפליגה בשבח מחמדה המאומץ. ואחותי חייכה חיוך מאולץ וחסר נשימה, וברחה הביתה כל עוד רוחה בה מאימת יללות המיאהו.
היא אינה ילדה קטנה אחותי. אך מאז ומתמיד היא סלדה מחיות, בייחוד כאשר אלה לא פחדו מהולכי על שתיים ונקראו מבויתות.
ככל שנקפו החודשים החל השכן שעל ארבע לחוש בנוח בתוך הבניין, הוא אף ביצע בו קונצרטי שירה אל תוך הלילה והפליא לעשות תרגילי קפיצות מורכבים לעיני השכנים "הכלליים" אשר אפילו מחאו לו כפיים בידידות… רק אחותי ובעלה רעדו כעלה נידף, ופחדו להוציא את אפם מן הבית.
תינוק נולד להם למזל טוב. כל המשפחה שמחה בשמחת אחותי וידעה, כי מעתה עליה לעלות את חמש הקומות בליווי עגלה. הקושי אינו מבוטל אך הליווי המיילל הפך אותו לבלתי נסבל.
"גם אם יציע לי עזרה בהובלת העגלה, אסרב בנימוס" אמרה אחותי באירוניה. "ולא אתפלא אם יום אחד הוא יעשה זאת"…
המצב העיק על אחותי. היא החלה לחוש כי המגורים במקום הם בלתי נסבלים, הם החלו לחשוב על מעבר, למרות שגם הם וגם כל המשפחה המורחבת ידעו שהדבר אינו מעשי. ודווקא אחותי נקשרה למקום. אהבה את הנוף הנשקף מן החלון, את מזג האוויר הנעים במקום, ואת הקהילה החמה שהחלה מתגבשת ונרקמת בו אט אט.
לחיים זרימה משלהם. גיסי התמקם במשרת קירוב מיוחדת וקרב נשמות לבוראו, אחותי הפכה לגננת מצליחה בגן התורני שבמקום, והתחבבה על הילדים וההורים כולם.
החיים בזרימתם אלצו אותם לצאת אל חדר המדרגות, לכלוא את נשימתם על יעבור זעם ולשחרר נשימה בצאתם אל הרחוב, רחוקים מטווח ראייתו הירוקה של החתול, אשר גדל וצמח והתפתח בינתיים…
תינוקת נולדה לאחותי. כעת הם הרכיבו משפחה של ממש. אחותי הייתה מאושרת. הקהילה המקומית הקיפה אותה באהבה, שלחה לה ארוחות ואעסיקה את ילדה "הגדול".
רק השכן היללן העיב על אושרה. השנים החולפות הפכו אותו למבוית ונועז יותר ויותר. ככל שהוא ניסה להתיידד וללקק את כפות רגליו של בנה, הוא רעד מפניו כעלה נידף.
קילפתי ערמת תפוחי אדמה, כאשר שפופרת האלחוט לפותה הייתה בן ראשי לכתפי, שומעת בפעם המי יודע כמה את תלאותיה של אחותי ואת מעללי החתול הבלתי נדלה.
נאנחתי אנחה גדולה, השתתפתי בצערה, מודה בלבי לאלוקי על הבניין האשדודי הנפלא שבו הניח אותי. הודיתי לו על השכנים מלמעלה הממטירים עלינו גשם של אריזות ממתקים, ועל אלו מלמטה שאינם סובלים רעש. הודיתי לו על זמירות השבת העולים מביתם של השכנים כולם ועל האווירה הנאותה. הודיתי לו, כי כל הדיירים כאן הם הולכי על שתיים שואפים לגדולות ומורמים טפח מעל גבי הקרקע. את החתול השכונתי אני מכירה ממרחק גדול, אם בכלל… יחד עם ההודיה הגדולה צר היה לי בצערה של אחותי ורציתי לראות לו קץ.
"ניסיתים לפנות לגורמים בעריה?" שאלתיה, "ניסיתם להסביר עד כמה השכן הזה מהווה עבורכם מטרד?"
היא נאנחה ביאוש. "ניסיתי, ואין אל מי לדבר… העריה כאן אינה מחבבת אותנו, בעלי הדעה שם אוהבים הולכי על ארבע ונלחמים על זכויותיהם… מבחינתם, הבעיה היא בנו, ולא בחיית המחמד הזו, השומרת על החוק ו'מתנהגת בדמוקרטיות נימוסית לחלוטין'… אין לנו כל הוכחה לכך שהחתול אכן מפריע לשגרת חיינו… אילו היה גורם לנזק, קטן אפילו… אבל מה אעשה והחיה הזו אכן מתורבתת?"
ערמות התפו"דים הקלופים נכנסו אל מעבד המזון בזה אחר זה, עורבבו בשמן ובביצים וגלשו אל התנור, שפופרת האלחוט חזרה אל קינה, עצובה מן התיאורים אליהם הורגלה, ואין בידיה פתרון.
אין אל מי לדבר. קירות אטומים.
האומנם?! אין אל מי לדבר???
הכנסתי את התערובת אל התנור, שטפתי את סמרטוט המיקרופייבר הצהוב והחילותי לנקות את משטח השיש.
פתאום זרמו מפי מילים, הן בקעו ממסירותי לאחותי, מרצוני הכן לעזור לה, ופנו אל בעל הבית העומד מעל כל החיים ובעלי החיים, ומעל כל המשרות והעיריות כולם.
"ריבון העולם, אני יודעת שלכל דבר בעולם הועדת תפקיד. אין לי ספק שאחותי ומשפחתה הצעירה ממלאים תפקיד גבוה במקום בו הם מתגוררים. איננו מבינים כלום… אין לי ספק שגם לחתול המתגורר שם הועדת תפקיד, אולי מדובר בניצוצות… קטונתי הבן.
אך דא עקא, שאחותי סובלת. בעלה סובל, ילדיה הקטנים סובלים. אבא שבשמיים, בידך הכול ואתה יכול לשים קץ לסבל הממושך הזה! איך?! אין לי כל מושג! בשביל זה אתה בעל הבית כאן בעולם.
אני יודעת אבא, שיש צרות גדולות מאלה. אבל אתה אבא שלנו, ואל אבא פונים כשכואב. ואם לאחותי כואב, כואב גם לי. אנא, אבא. תעזור!"
דמעה קטנה ומפתיעה בצבצה בשולי עפעפי, נתתי לה לזלוג בחופשיות על לחיי. ידעתי שהיא משביחה את בקשתי.
נרגעתי בתוכי. הטלפון צלצל.
חשתי להרים את השפופרת, לא הופתעתי לשמוע את אחותי, נרגשת.
"הוא איננו!" בקעה ממנה קריאת שמחה משוחררת.
"הם מאסו בו, השכנים. מסרו את חתולם לאימוץ!"
חייכתי. על רעיון פשוט כל כך לא חשבתי… בורא העולם אינו זקוק לרעיוני.