הוא קרא לו נפתלי.
לפני כעשור, בברית מאוחרת, מעוטת משתתפים ושטופה בדמעות כמו נזרקה בו נבואה.
נפתלי – נשמה טהורה בגוף קטן כ"כ, קטן מידי. ומאז שנולד, מפותל הוא שביל חייהם, מפותל.
כיום, נפתלי בן עשר והבית שוקק. רינת, פיזיותרפיסטית, עסוקה איתו בתרגילים אינסופיים. רגליו החלושות, הנתונות בסדי מתכת, מנסות לצעוד פסיעה, ועוד אחת, אגלי זיעה מעטרות את פניו העדינות, הוא משלח לאימו מבט מתחנן, כאומר ללא מילים: הצילי אותי, כואב לי, כואב! טובה לא יכולה, היא בורחת לחדר הילדים.
דינה בת השנתיים עסוקה באיור מופשט על קירות החדר, מירי ושרי מורטות האחת את שערות אחותה, וטובה מנסה להרגיע הרוחות.
מהסלון קוראת לה רינת. נפתלי מותש, ידיו רפויות, יושב בעגלתו, עגלה גבוהה כזו, לילדים, מיד שרה.
– "נו, יש התקדמות?". רינת שותקת.
מבטה נודד מטובה והלאה, קשה לה לפגוש בעיניה, בריכות עמוקות של צער. הן נפרדות לשלום.
אחרי דקותיים דפיקות בדלת, אביגיל, מתנדבת תורנית. טובה מקבלת אותה בחיוך קורן. תמיד היא מחייכת, טובה, חיוך מאוזן לאוזן, ורק בעלי עין רגישה רואים שהוא רחב מידי, מתוח. אביגיל מחליקה פנימה ונפתלי עט אליה בקריאות שמחה. טובה מתפנה לילדות. מטגנת חביותו וקוצצת סלט לארוחת ערב. נפתלי בחוץ, מטייל בעגלתו עם אביגיל. לרגעים הם משפחה ככל המשפחות, מאושרת וקטנה. אח"כ חוזרת אביגיל, מסיעה את העגלה הגדולה אל תוך המטבח הקטן וריחות הטיגון, נפתלי מצטרף לארוחה.
נפתלי מתעייף ראשון. אביגיל מטפלת בו באמבטיה, וטובה שרה עם הילדות את ברכת המזון. אחרי מרתון התפז'מות, שמע ישראל ושירי ערש, חוזר מנחם הביתה.
הוא פוגש בית הפוך ואשה עייפה.
עייפה, אך עדיין מחייכת.
רק בלילה בלילה, כשכולם נמים את שנתם, ומהחלון השחור מציצים אליה ירח אחד ושני כוכבים, סופג הכר בדומיה את דמעותיה.
עמוק בתוך הלילה, זה הזמן שלה. היא נותנת לעצמה לבכות, להתפרק, לדבר עם אבא אוהב המקשיב לה, קרוב – קרוב, ולבקש ממנו שיתן לה כח להיות אמא טובה לילדות וגם לנפתלי.
והלילות האלו נותנים לה כח להמשיך, ולחייך.
להמשיך לקבל בשמחה את המתנדבות הרבות, אשר פורצות במעט את חומת הפרטיות בבית.
לראות את נפתלי בתרגילי פיזיותרפיה מתישים, הממרקים את עוונותיה שלה, שהרי לו אין עוונות. לשאול את רינת אם יש התקדמות ולראות אותה, יום אחרי יום, מתחמקת מתשובה.
להמשיך הלאה, בחיוך רחב, באמונה איתנה, פשוט להמשיך.
סובב לו סחור סחור מעגל השנה.
מתארכים הימים, מתקצרים הלילות, חום שרבי מדביק את בגדי האנשים לגופם. יש עליות, יש מורדות, נסיון אחד גדול ומתמשך. וטובה עדיין מחייכת, ובביתה נשמעת שירה, ויש עליזות וצחוק פעמונים, ואמונה חזקה ונפתלי אחד.
יום אחד, בהיר למדי, בתום תרגול מתיש, מבקשת רינת לדבר עם טובה. "אני עובדת עם נפלתי שלך המון זמן, הוא נשמה! באמת נקשרתי אליו, מותק של ילד. אך מה אני אגיד לך? התקדמות, אני לא רואה. דברתי עם ד"ר איתן, הרופא המטפל בו במכון שלנו, הוא רוצה שנשב יחד, נסכם ענינים, ונגבש דרכי פעולה להמשך, מחר ב-10:00 נוח לך"? סוף סוף מישירה מבט.
"אם זה בסדר מבחינת בעלי, נתייצב בע"ה". חיוך רחב, כאב בעיניים.
תיק עב כרס במרכז השולחן, ד"ר איתן, רינת, טובה ומנחם, ושקט סמיך עומד ביניהם.
ד"ר איתן, לא נראה כ"כ איתן בדעתו: "האמת היא, שאין כ"כ מה לחדש. המצב מוגדר כסטטי, אין התקדמות. אמנם יש להודות ע"כ שאין נסיגה, המצב הנוכחי נשמר. רציתי בכל זאת להציע לכם הצעה, ותשקלו אותה היטב: כעת הגיע אלי שמעו של ד"ר פינץ, מומחה בתחום הרגל והקרסול, יש לו שיטה מיוחדת לשיקום עצמות הרגליים. הוא פיתח שיטת טיפול, שמעתי שוהא מצליח מאד. במכון מיוחד שם שוהה החולה אחרי הטפול במשך כחודש, והוא עוקב מקרוב אחרי ההחלמה". הנהון קולקטיבי. איתן לוקח נשמיה, "הענין הוא כזה, המקום בו מקבל ד"ר פינץ, מרוחק מאד. בי"ת, הסכום שהוא לוקח, פלוס הוצאות הטיסה, מסתכם במספר לא נמוך של דולרים. כדאי שתשקלו את הדבר. אולי תתייעצו עם הרב שלכם". מגלה הבנה בהלך רוחם שומר התורה. "תחשבו על דברי, ותודיעו לי על כל החלטה שתקבלו, בהצלחה!".
בני הזוג מהנהנים בתודה. בהחלטה משותפת הם נוסעים משם היישר אל הרבי, אל הקודש פנימה. כמה טוב שיש למי לשטוח את כל הלבטים, אל כל המועקות, כמה טוב להתלות באילן גדול.
והרבי מקשיב בסבלנות אין קץ, עיניו מאירות, "כן, שמענו מד"ר פינץ, הוא באמת מומחה גדול, המלאך רפאל מתלווה אליו! סעו לשלום, מי יתן ויזכה להיות השליח… כן, ארוכה הנסיעה וקשה, כעשרים שעות, יהי ה' עמכם. לא, אל תמתינו לתחילת השנה החדשה, התחילו כבר עכשיו עם כל הסידורים הדרושים, כדאי שתדברו עם העסקן הרב ג. הוא יעזור לכם בכל הדרוש. תבררו אצלו גם בקשר למקום בו תשהו, הרבה הצלחה רפואה שלימה וקרובה!".
עיניו החומלות מלפטות אותם בצאתם, ליטוף שיש בו אהבת אב לבניו.
חודש עמוס לעייפה בסידורים טכניים והכנה נפשית מאחוריהם. ר' מנחם, טובה ונפתלי, יושבי ארץ ישראל מזה עשרה דורות, אשר בחייהם לא ראו מטוס מקרוב, חגורים כעת על מושבי המטוס, אשר ממריא אל-על, וכבר פרושה מתחתיהם שמיכה של עננים. לפניהם טיסה ארוכה,זמן ארוך בו חותך ציפור המתכת את צמרות העננים.
פרפרים בבטן, חששות בלב. אמונת חכמים חזקה הנותנת כח להתגבר. מתנתק מנחם מהווי כולל ירושלמי חמים, עטוף בד' אמות של הלכה, ונוסע לאי שם. בעיירה ק'. אליה הם נוסעים, יש כמניין יהודים. ר' מנחם מודע היטב למשמעות הדבר, באשר לוח השנה מורה על חודש… אלול. אה, אני לדודי ודודי לי, ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך… מיתר נרעד שם בלב, קור מצמרר את הגוף, איך יעמוד בזה, חודש אלול בעיירה מרוחקת וזרה, בלי הרבי, בלי הסליחות המשתפכות מהלב, בלי ה"רוב עם הדרת מלך". כל כך הרבה "בלי".
מנחם מתנער, מניע את ראשו אנה ואנה כמנסה לגרש זבוב טורדני, 'הרבי אמר לא להמתין, לנסוע עכשיו, מה החששות שלך?'.
ושוב זו אמונת החכמים אשר עוצמת את עיניו, מרפה את כל גופו והוא שוקע בתנומה מבורכת…
העיירה ק. מקבלת אותם כשהם עייפים ומרוטים מטלטולי הדרך. מר ג'ייקובס, מהקהילה היהודית הקטנה, מכניס אותם על מזוודותיהם למכוניתו הנוצצת. נסיעה של כ-15 דקות וסוף סוף הם רואים בעיניהם המטושטשות מיטות מוצעות, כל רצונם הוא לישון, לישון, ולישון…
המרפאה של ד"ר פינץ נראית כבית הארחה כפרי, בית עץ דו קומתי, אגם ברווזים סובב אותו, כרי דשא ושבילים מפותלים, כמו החיים – מהרהרת טובה, כשהיא מובילה את עגלתו של נפתלי במעלה השביל אל הבית, כלומר, אל המרפאה.
נפתלי מתלהב מהברווזים, הוא בוחן אותם מקרוב, סופר את אצבעות רגליהם ובוחן אם אין ביניהם אחד שלא יודע ללכת…
פנים הבית מסביר להם פנים, קירות בצבעי פסטל נעימים, אוירה רגועה. ד"ר פינץ מקבל אותם בחיוך רחב, הוא מלטף את נפלתי ושולח לעברו מילים של חום. נפתלי אינו מבין כי הם נאמרים בשפה זרה ומוזרה. ד"ר פינץ נכנס מהר מאד לענינים, את התיק כבר למד על בוריו, התכנית הטיפולית ברורה לפניו.
בוקרו של ראש השנה בעיירה ק.
השמים בהירים וצחורים. מנין מצומצם, אורחי ארעי בדמות כיפות קטנות מונחות על ראשיהם מגודלי השיער. "הצבור" מתאסף אט אט, בראשם מיסטר ג'ייקובס וביניהם ד"ר פינץ, אשר למרבה ההפתעה הינו גם הוא יהודי.
מנחם, אחוז שרעפי קודש, חזותו מאירה כאבוקה, לבוש לבן כמלאך, חבוש בשטריימל וזקנו יורד על פי מידותיו. מתקדם לאיטו לכיוון בית הכנסת המפואר, מושך מבטים מכל עבר.
אמש ביקש ממנו ג'ייקובס, התחנן אפילו, שיואיל להתפלל לפני העמוד, "הציבור צמא לשמוע את הנוסח שלכם, עם ניחוח עמוק של ארץ הקאודש". ומנחם לא יכול היה לעמוד מנגד.
לאט הוא צועד, אחוז שרעפים, נפתלי לצדו משתרך בעזרת הליכון, הקב"ה בלבו והוא ממליך אותו עליו בדחילו ורחימו. מלוך על כל העולם כולו בכבודך" – שומע באזני רוחו את הנגון העתיק בבית מדרשו הירושלמי, מזדמר ממאות פיות כמו מארש בבית המלוכה. אי, על כל העולם כולו. גם כאן, בקצה העולם.
בית הכנסת מקבל את פניהם יפה ומטופח. שמור מידי, לא משומש…
עשרת היהודים מזדחלים בניחותא, מדברים ביזנס, ראש השנה? יש להתפלל, והם יעשו זאת, כן, למה לא?.
מנחם נעמד לפני העמוד, כמו מצמיח כנפיים ומתרומם מעלה, מעלה, והוא שם, בירושלים קרתא דשופריא, בבית מדרשו האהוב, ההומה. תפילת ראש השנה משתפכת מפיו בנעימה מתרפקת, טובה בעזרת הנשים מזילה דמעה.
הנעימות סוחפות, ממיסות את עשרת גושי הקרח, בית הקברות היהודי קם לתחיה. יהודים מתחילים להתנועע. קולות מתרוממים, מתחממים. ראש השנה, סוף סוף, הגיע גם כאן, לקצה תבל, כ"בני מרון" חל גם עליהם, ונים מוסתר מזדעזע, מתחנן, כוסף באהבה.
תקיעת שופר. מנחם שרוי בהכנה למצווה, עיניו הדומעות עצומות, "מן המיצר קראתי קה". הוי, מאיזה מיצר.
פתע נשמעת דפיקה. ג'ייקובס רוצה לדבר, ברגעים הנשגבים, פותח את פיו ומפיק "מרגליות":
"אתם יודעים צבור חשוב, שאנחנו עומדים לפני תקיעת שופר, זה זמן חשוב מאוד, זה גורם לשטן להתבלבל, או משהו כזה, לכן, מאד חשוב שנשמור על השקט, לכן נבקש ממכם, פליז לכבות פלאפונים, טנק יו!".
ה"צבור החשוב" מציית על אתר, מוציא פלאפון מהכיס, מכבה, ומחזיר מעשה שגרה.
מנחם מאובן, במקומו, היד אינה רוצה לגשת, העינים מסרבות להפתח. ראש השנה? פלאפונים? מאן דכיר שמיא? חיוור כמת, ידיו כמשותקות. קור מזדחל שם, בעזרת הנשים, עולה לטובה בעמוד השדרה ומרעיד את כל איבריה, מתגעגעת הביתה פתאום, רוצה לברוח מחלום הבלהות. עומד כך מנחם, מבלי נוע, דקה, ושתיים. לפתע מתנער, מתעשת, לוקח נשימה, וגם לו יש מה לומר: "רבותי, מר ג'ייקובס צודק, הזמן יקר מאד. תקיעות השופר. היודעים אתם? גם בשמים מכבים פלאפונים.
"אי, אי, אי, הס קטיגור, וקח סניגור מקומו. שקט שם, בשמים, והקב"ה בעצמו מקשיב לקול תקיעתינו"
יהודים פשוטים, יהודים של חולין, של הייטק ושל ביזנס. נשמותיהם היהודיות נרעדות, אוזניהם היהודיות נזקפות, והם מכופפים ראשם מפני השופר.
קולו של מנחם נשנק, הוא מוציא את שופרו הותיק, הירושלמי. הס מושלך מסביב. הקהל מקשיב בדומיה כשר' מנחם תוקע בשופר.
רמה היא התקיעה, צלולה, עולה ממעמקים אל גנזי מרומים.
ונשמעת בדממה.
