פתאום צלצל הטלפון וקטע באחת את השעה היפה שהייתה לנו בבית. ישבנו יחד במטבח, בתוך ריח של חביתות ומלפפונים חתוכים. אמא ספרה ספור שהיא המציאה באלו הרגעים ורתקה אותנו אל מחוזות אחרים ומירי ישבה רגועה, שלא כמו תמיד, בכסא האוכל שלה.
אמא הרימה את שפופרת הטלפון רק כדי לבקש מן האלמוני שיתקשר מאוחר יותר,
אבל לבסוף לא אמרה לו כלום.
רק הקשיבה בשקט ומה ששמעה שם, מהעבר השני, לא שמח אותה בכלל.
פניה החווירו. דמעות הגיעו לעניינים שלה, והיא שמרה עליהם חזק שלא יפלו החוצה לעיני ילדיה הבוחנים אותה חזק.
היא שאלה שאלות. נסתה לעשות זאת בלחש אבל אני שמעתי את המילה "לוויה", והבנתי למה ירד ענן של עצב על הבית שלנו.
אמא נתקה את הטלפון. היא התיישבה על הכסא במטבח באפס כוח.
הבנתי שככה נראה אדם ששמע בשורה לא טובה.
פחדתי לשאול אותה מה קרה.
לוזר בקש, ילדון שכמותו, שתמשיך לספר את הספור מהיכן שהפסיקה. אמא שלחה בו מבט מוזר.
היא הביטה בנו, שותקת, ואחר אמרה בקול עצוב: "סבא גדליה נפטר".
"מה?" השאלה נפלטה מהפה של שנינו בבת אחת. זועקת ואינה מבינה.
זה לא יכול להיות! אני זוכר את סבא כל כך טוב! לא מזמן הגענו אליו לביקור של חול המועד. הוא צבט לי בלחי ושאל מה למדנו בתלמוד התורה. אפילו נתן לי סוכריית מנטה.
מאז שחלה, לפני מחצית השנה, אנו מתפללים עליו כל יום. כל יום! אני יודע את שמו בעל פה, גם בתוך שינה אדע אותו. כל יום אני מבקש מבורא העולם שישלח לו רפואה שלמה.
ופתאום הוא נפטר!
המשכנו לשבת כך. לא יודעים מה לומר. אמא התרוממה, ממהרת.
"אני חייבת לנסוע ללוויה. אתקשר לשכנה גולד אם תוכלו להישאר אצלה, שלושתכם. אולי אפילו לשון שם. יכול להיות שנחזור מאוחר…"
אמא רצה להתלבש, ולוזר פרץ בבכי.
חזק היה הבכי שלו, בדיוק כך בכה לוזר כשנאבד לו לפני שבוע משחק הווקי טוקי שלו.
"אתה לא אוהב להישאר אצל השכנים גולד? רוצה שאבקש משכנה אחרת?" שאלה אמא בקול מלטף.
"לא רוצה שום שכנה! לא רוצה שתיסעי ללוויה, לא רוצה שסבא גדליה יתפטר, וזה לא יכול להיות! כל יום התפללתי עליו, ואת בעצמך אמרת שתפילה של תינוקות של בית רבן עולה ישר לשמיים!
נראה לי שזו טעות, את צריכה לברר את זה. יכול להיות שסבא בכלל לא התפטר, ואלו שהתקשרו אליך לא יודעים את האמת!"
אמא חייכה חיוך עצוב.
"הלוואי שזה לא היה נכון לוזר. אבל לצערי אני חייבת לנסוע עכשיו ללוויה של סבא. ואתה תישאר אצל השכנים גולד, או שוורץ. מי שאתה בוחר.
ובעזרת השם, מחר, אסביר לך מה קורה עם כל התפילות שהתפללת על סבא גדליה".
אמא הבטיחה והשאירה אותנו סקרניים. לקחה את חיימקה ואת התיק שלה וחבילת ממחטות. הכניסה את שאריות ארוחת הערב שלנו את תוך שקית ולוותה אותנו אל בית השכנים.
היא נופפה לנו לשלום ורצה אל האוטובוס.
העצב נכנס יחד אתנו אל בית משפחת גולד. לא רצינו לשחק. סיימנו בשקט את ארוחת הערב והתיישבנו על הספה. שותקים.
כל כך הרבה בקשנו על סבא גדליה! הוא היה צדיק גדול כזה!
כל היום למד תורה. אף פעם לא העליב אחרים, ולא דבר לשון הרע!
מעניין מה תאמר לנו אמא מחר… מחכה כבר לשמוע את התשובות.
ומה אומרת לייקי?
לפעמים אנו מרגישים שתפילה שהתפללנו לא התקבלה בשמים. התפללנו על משהו ובקשנו עליו שוב ושוב, אפילו הורדנו דמעה,
ולבסוף לא קרה מה שרצינו שיקרה.
כל כך רצו יענקי ולוזר שסבם האהוב יבריא, אבל הוא לא הבריא. הוא נפטר.
הם התפללו ובקשו על דבר טוב! כמה טוב שיהיה הסבא הצדיק שלהם בריא!
הוא היה כל כך צדיק. בורא העולם רצה אותו שם. למעלה, בגן עדן. קרוב אליו.
שם הכינו לו מלאכים כסא יפה. שם הוא ימשיך ללמוד תורה יחד עם כל הצדיקים שנפטרו. שם שמחים שהוא מגיע!
הוא גמר את התפקיד שלו בעולם. רק בורא העולם יודע מתי נגמר התפקיד לאדם. מתי הוא גומר לקיים את כל המצוות שלו, והוא יכול כבר לחזור למעלה, לגן עדן.
אבל מה קורה עם כל התפילות שהתפללנו עליו? לאן הן הולכות?
הן לא נעלמות! בורא העולם אוהב אותן! הוא שומר עליהן כאילו היו תכשיטים יקרים בתוך כספת מיוחדת.
יש ילדה אחת, קטנה וחולה במקום רחוק רחוק בחוץ לארץ. אין לה הרבה קרובי משפחה שיתפללו עליה. לוקח בורא העולם את התפילות של יענקי ולוזר הצדיקים שנשמרו בתוך הכספת, ובזכות התפילות האלו מבריאה הילדה.
ואנחנו,
לעולם לא יכולים לדעת מה פעלו התפילות שלנו, שהקדוש ברוך הוא כל כך אוהב!