קולה של טובי רעד וסיפר על סערת רגשות.
"אני נתונה בדילמה. לא יודעת אם עלי להגיב לדבר או להישאר דוממת מן הצד?
יותר מכל כואבת לי העובדה, שבתי היקרה אינה משתפת אותי בעובר עליה".
מנחת ההורים הקשיבה באמפטיה. בקשה לשמוע שוב את הספור על כל פרטיו מתחילתו. אולי כך תצליח לעלות על נקודת תורפה כלשהי, משהו שיגלה את הסוד…
אפס. מסתבר שאף אשת מקצוע כמוה, בעלת נסיון ארוך שנים בשמיעת בעיות כאלו ואחרות אצל ילדים, ושליפת פתרונות ועצות, נמצאת מופתעת מול בעיה מזן חדש. גם לה קורה שהיא נבוכה, אינה יודעת מה לענות.
"זו הייתה שעת ערב שגרתית, כאשר נזכרתי שמזה שבועות מספר שלא ראיתי כלל את ילקוטה של שבי שלי בת התשע". התחילה טובי לספר מן ההתחלה. "קצת תמהתי על עצמי, אני בדרך כלל אמא מעורבת מאד בחיי בית הספר של ילדי, איך זה קרה לי שהתנתקתי כל כך? מסתבר שמרוץ החיים סחף אותי, והשכיח ממני דברים… מה גם שהילדה נראית שטוב לה והיא מרוצה. הולכת מדי יום בשמחה אל בית הספר וחוזרת בלי תלונות מיוחדות.
נזכרתי באמרתו של אחד מאנשי החינוך: 'אל תתעוררו להתעניין בחיי ילדיכם רק כשמתעוררים בעיות, אולי כך הן לא תתעוררנה…' כך או כך, הייתי עסוקה בשלי, וילדתי בשלה. עד לאותו ערב.
התיישבתי לבדוק את ילקוטה. חוששת שאגלה הודעה כלשהי במחברת הקשר, מחברת חדשה שאין לי מושג עליה, או הפתעה מזן אחר. שום דבר לא הכין אותי להפתעה הבלתי מרנינה שאגלה ברגעים הבאים. מצאתי מכתב, אשר הותיר אותי עם פה פעור, עיניים דמועות ומצפון נוקף.
היה זה מכתב מלא מילות זעם. תשפוכת של אש וגפרית על ראשה של ביתי הטהורה, עדינת הנפש, שאינה יודעת לגעת בזבוב.
לא הייתה חתימה בתחתית המכתב. רק רביעיית מילים מסורבלות: "ממני חברתך, שבכלל לא אוהבת אותך".
קראתי את המכתב שוב ושוב. הוא היה ממוען לשבי, בזאת לא היה ספק. גם בדבר שולחת המכתב לא היה לי ספק קל שבקלים. מזמן גיליתי שחברתה אילה היא מלכה רודנית בלי כתר ויודעת לרדת לחייהן של בנות עדינות, שאינן סרות די למרותה.
לבי התקמט בצער, כאשר ניסיתי לדמיין מהו הסבל הנוסף העובר על שבי עדינת הנפש. מי יודע אילו סודות אפלים נוספים היא מחביאה בתוך לבה הקטן? ומדוע, למען השם, היא אינה מוצאת בי כתובת נכונה לפתיחת הלב?
נגשתי אל מיטתה, לא יודעת אם דמיינתי או לא, אבל דומני שגוון פניה חיוור היה ופיה מוטה מעט כלפי מטה. לא יכולתי שלא לדמוע, כאשר לקח אותי דמיוני אל התעללויות לשוניות כאלו ואחרות, בהם משתלחת איילה העריצה אל שבי בתי".
מנחת ההורים שמעה.
"תראי. המצב שאת מתארת באמת לא נעים. מאד לא… אבל אל נא תאבדי פרופורציה. אחרי ככלות הכל – אינך יכולה להיות אחראית לחלוטין על חייה של בתך. יש לה חיים משלה, ומסתבר שבכל ילדות מאושרת קיימים גם קשיים… אינך יכולה לרפד את חייה ובדבר כאבך על שלא שתפה אותך, הסירי ממך את נקיפות המצפון. את בעצמך אמרת שלא ראית כל דבר חריג אצל הילדה, אמרת שהיא שמחה באופן כללי. לא הייתה סיבה שתחשדי שמשהו קורה, נכון? אז אין גם סיבה שתאשימי את עצמך".
"ומה אעשה בינתיים?" לפתה טובי את השפופרת, זרמים של מתח עוברים בידיה.
"בינתיים הייתי אומרת לך לא לעשות כלום. היי ערנית, עקבי אחר סימני מצוקה אצל ביתך, העשויים לאותת על קשיים והתנהגי אליה כרגיל".
"ולא אשאל אותה מאום?"
"חושבתני שעדיף שלא תשאלי אותה. אלו הם החיים שלה, הקשיים שלה. אם היא בוחרת לשמור אותם בלב – כבדי את רצונה, תני בה המון אמון שהיא יכולה להתמודד עם הנסיונות שנתנו לה מאת הבורא. אין ספק שהיא יכולה לעמוד בהם בכבוד!".
באותו ערב התהפכה טובי על משכבה. חלומות בלהות רדפו זו את זו בשרשרת.
היא ראתה את עצמה ילדה קטנה, עומדת בעמידה מקופלת מול דסי, מלכת הכתה הבלתי נשכחת מימות היסודי שלה. היא שרה מולה שיר מלא לעג, וכל הכיתה מתגלגלת מצחוק… טובי התעוררה שטופת זעה, נרדמה שוב והפעם הוביל אותה חלומה לצד השני של הקתדרה. הפעם היא המורה, מביטה על ילדות טיפוחיה במסגרת תורנות החצר ורואה כמה עוול גורמות הבנות החזקות לעמיתותיהן החלשות.
"הנה, גם אני עברתי קשיים חברתיים בילדותי. אי אפשר להימלט מכאלו… הגיע הזמן שתשחררי המושכות. תשלימי עם העובדה שילדים הם עם אכזר, וכמו שאת הצלחת לעבור את המשוכות הללו, התחשלת וגדלת, גם שבי שלך תגדל… מאום לא יקרה לה… עיר פרא אדם יולד. ככל שהחברה ההיא תגדל היא וודאי תתפכח ותשתנה, ואולי גם שבי צריכה ללמוד להיות חזקה יותר, עומדת על שלה ואסרטיבית?".
הבוקר מצא את טובי עם פטישים הולמים בראשה והמון סימני שאלה בלתי פתורים.
קמה להעיר את ילדיה. נכנסה אל חדר הילדים על קצות הבהונות.
שבי הייתה כבר ערה, רעננה וחיונית כבכל יום.
אמה שלחה בה מבט נוקב. לא. היא אינה מגלה שום איתות מצוקה. עד היכן מצליחה הילדה להסתיר ממנה דברים?
הילדה התלבשה במהירות, עזרה אף להלביש את הקטנה, שתתנה מן השוקו ונעלמה…
עקבה אחרי הילדה מחלון המטבח. קוקו בהיר מתנדנד, ילקוט ורוד וחלוצת תלבושת. צעדים עליזים וקלילים וחסרי עול. הנה היא פוגשת את יוכי מן הבנין הסמוך וקול צחוקן עולה עד החלון.
עיניה של טובי הוסיפו ללוות אותה עד שהקוקו המתנדנד, הילקוט הוורוד וחולצת התלבושת נעלמו בעיקול הרחוב.
כל הבוקר, בעבודתה, רדפו תרחישי אימים את דמיונה של טובי. שבי עמדה מול עיניה, מכווצת וחסרת אונים, והמון דמעות מצטופפות בתוך לבה, ממאנות לצאת לאוויר העולם.
אל שעת הצהריים הגיעה טובי מלאה במתח. הכינה ארוחת צהריים מהירה, כזו ששבי תאהב. מזגה לה כוס מיץ קר, הוסיפה גם קשית שתייה והמתינה לה בדריכות מה.
דפיקה קלה והדלת נפתחה לרווחה. שבי נכנסה, הביאה עמה רוח עליזה במיוחד ואפס דאגות. טובי צפתה לראות איתות כלשהו ואין. הרגישה על סף איבוד עשתונות. לו הייתה רואה דמעה בזווית העין, היה הדבר מרגיע אותה. אבל ההתעלמות, האדישות בה נתונה בתה… היא אינה יכולה יותר.
"איך היה בבית הספר?" שאלה את הבת בנימה דרוכה.
"היה מקסים. וואו, הכנת את האוכל שאני כל כך אוהבת, איזה יום מקסים!"
"ספרי לי איך היה בבית הספר!" כמו לא התייחסה טובי למחמאה.
"היה נהדר, למה את שואלת שוב ושוב?" שבי הסירה לרגע את עיניה מתוך כוס המיץ ואת שפתיה שהיו מהודקות אל הקשית, ונתנה באמא מבט בודק.
"למה, אמא, את כל כך… דואגת לי?"
"למה את חושבת שאני דואגת? אסור לאמא להתעניין מה קורה עם בתה בבית הספר?" נסתה טובי להרוויח זמן. ספרי כבר, שתפי אותי, ממה את חוששת בת? האם לא הגיע הזמן להסיר מסכות?
"הכל היה רגיל ביותר. אה, אני נזכרת במשהו נחמד שהיה היום… המורה ציינה את שעורי הבית שלי בעברית, והקריאה אותם לפני כולן. היא אמרה שעוד אגדל להיות סופרת!"
"ומה היו שעורי הבית שלך בעברית?"
שבי עזבה לרגע את צלחת האוכל. אינה מבינה מה עובר על אמה, איך אזלו פתאום כל מוקדי ההתעניינות האחרים שלה ונותרו רק חיי בתה בבית הספר?
היא שלפה מן הילקוט דף, אשר העביר באמה גלי צמרמורת.
לך שבי יקרה!
אין לך מושג עד כמה
אני שונאת אותך. אני כלל וכלל לא
אוהבת אותך. כל יום ויום אני מצפה
שלא תגיעי לבית הספר. קשה לי
לראות אותך מול עיני. בכל שעה ביום אני מחכה
לחזור מבית הספר, אך ורק בגללך! אינני סובלת
שתבואי אלי, בכל עת שאני רואה אותך, אני
נעצבת אל לבי מאד. בגללך אינני יכולה להיות באמת
שמחה. את עושה לי מצב רוח ממש
גרוע. אל תנסי להחזיר לי תשובה. אחרי כל מה שהיה, את עוד רוצה שאומר לך
תודה על הכל!
ממני…
טובי לא אהבה לקרוא במכתב הזה, אבל משהו בלבה נרגע. היא מבינה שמדובר בשעורי בית בעברית, אבל מהי הבדיחה הגרועה הזו? האם עבודה שכזו מציינים לשבח לעיני כל הכיתה?
"באמת מכתב מעניין, הוא כתוב בשפה יפה אפילו, אבל… מה משמעותו? ממי הוא מיועד ולמי? מה הוא מתכוון להביע?"
שבי פרצה בצחוק עליז. "אז גם את נבהלת מן המכתב הזה, זה רק מראה לי כמה הוא באמת טוב…"
טובי אינה מבינה. "אולי תואילי להסביר לי מה הבדיחה כאן?"
ושבי מואילה להסביר לאמה המבוהלת:
"שמעת פעם, אמא על דילוגי שורות? תנסי נא לקרוא את המכתב בדילוג שורות, שורה כן, ושורה לא".
טובי קראה, ואבן בת אלפי טון ירדה מליבה.
בערב צלצל הטלפון בביתה של מנחת ההורים.
הפעם היה קולה של טובי משוחרר ועליז. היא ספרה על אודות הטעות האופטית וההנאה הקולקטיבית אפפה אותן משני עברי הקו.
"כמה אנו דואגות, בונות מגדלים באוויר ומחשבות חשבונות ברום העולם, כאשר מדובר בסך הכל בתעתועי ראיה…" צחקה טובי והחליטה כי מהיום, היא מורידה את שק דאגותיה לפחות למחצית.
כי גם כאשר היא רואה תמונה, אין ספק שאין היא התמונה הכוללת.
