ידיים טובות
"ההדרגה תהיה לך טובה" אומרת העו"סית ומלטפת לי את הכתף, זה חלק מהתפקיד שלה. "תתרגלי לתינוקת אחת, תלמדי אותה, אחר כך תצטרף אחותה".
מסתבר שהיא צדקה.
הלילה הראשון עם גיטי זה הלם. אני מתקשה לקלוט שהיצורה הזעירה הזאת כבר אינה מנוטרת עם מכשירים ואין שום אירה או בתאל או שירן שנושאות איתי באחריות.
המתח מפריע לי להירדם. מניחה כף יד על הגוף הקטן, נים ולא נים תוך כדי וידוא נשימות. ובכל שלש שעות להרתיח מים, לחמם את החלב ולהאכיל אותה. לאט. בזהירות. בסוף מכריעה אותי העייפות ומרדימה אותי עמוק. קול קטן צוחק לי בפרצוף: וכי את שומרת עליה? וכי המכשירים שומרים?
וכי על ילדייך האחרים הצלחת אי פעם לשמור? השינה נטולת חלומות. בבוקר דופקת בדלתי שכנה מהבניין מול. "יש לי נסיון עם פגים" היא מספרת. "שמרתי על תאומים שנולדו בשבוע שלושים, מזה חודש שלם. אם תרצי לשלוח אלי אחת מהן או את שתיהן – אשמח מאד לעזור לך!"
"אל תסרבי לשום הצעת עזרה" המליצה לי מי שהמליצה ושלחה לי תזכורת אל קדמת המוח. כעת, אני מקבלת את ההמלצה בשתי ידיים.
"הכירי את גיטי" אני מגישה לה אותה. "רק אתמול חזרה. אחותה עדיין בתל השומר. אם תשמרי עליה אוכל לבקר אותה".
"תלכי להתארגן. הילדה אצלי" השכנה מחבקת אותה. מאמצת ללב. אני מתארגנת מהר, מכינה שקית לגיטי, מתקשרת לשדמי מעזר מציון. "את מוכנה בעוד דקה?" היא מספרת על מתנדב שכבר יצא מהבית.
"אהיה מוכנה" אני רצה להתארגן, למודת נסיון.
המתנדב מצפצף. אני רצה אליו. מתנשמת. הנופים המוכרים רצים לי מהחלון, מהנהנים לי בברכת הדרך.
רק אתמול גיטי שוחררה, נפרדתי מאסתי בידיעה שאולי לא אראה אותה עד השחרור שלה, שיתרחש בעוד עשרה ימים בעזרת ה'. דאגתי כל כך.
והנה – ישועה שכזו!
מסדרת נשימה. יודעת שגיטי בידיים טובות. אולי תזכרי שגם את?
כך עוברים להם בסך עשרת ימי התשובה שלי. לדוד השם אורי וישעי, מראש השנה עד כיפור, על קו מודיעין עילית – גיטי – שיבא – אסתי וחוזר חלילה.
המשך יבוא…