מקום איסוף
חיסון לאסתי. עוד בכי של פרידה, תודה לכל הצוות, מארז של שוקולדים עובר ידיים, שיחת שחרור קצרה ויוצאים.
"שתזכו לצאת גם אתם בקרוב, בידיים מלאות ובריאות, שתהיה שנה טובה" אני מאחלת לרננה ומעכלת שכנראה לא אראה אותה יותר. כמו עוד הרבה דמויות שעברו איתי כאן משא משותף.
"איפה את ביום כיפור?" אני שואלת סתם כדי להיות נחמדה. רננה קרועה מהתלבטות. רוצה להיות בבית אבל ללב קשה לעזוב את הילד. "מה את אומרת," היא שואלת אותי כאילו הייתי פוסקת. "אלוקים יסלח לי אם אהיה בבית ובלילה אתקשר לכאן לשאול אם הילד בסדר?" קשה לי להסתיר את הזעזוע. "יום כיפור?" אני שואלת בכאב. "אם תתאפקי, זה יוסיף זכויות לבן שלך. תתפללי עליו מהבית, לתפילה של אמא יש כוח".
"אמן" היא מנגבת עיניים. כה בודדה ורחוקה ומתעוררת חמלה היא בעיני. ואין לה אפילו טלסטון לחלום עליו בתום המשא.
טלזסטון. מותג של בית החלמה, מקום שאוסף את כל החלקים המפוזרים שלי, פיסת גן עדן בעולם הזה.
נוחתת לשם עייפה ומרוטה עם שני סלקלים, פקידת הקבלה מחייכת לעברי למזל טוב, מעניקה מפתח חדר. אני מעבירה את שתי הנסיכות לעריסות ומגלגלת אותן אל חדר התינוקות. אחרי שמונה שבועות של פירוד הן שוכבות זו לצד זו, לראשונה, ואני עייפה מדי. מרוקנת מרגשות…
"לכי לאכול ולישון" מצווה עלי מטפלת בלבן, אימהית כמו כל הצוות במקום המופלא הזה. היא מפשיטה אותן תוך כדי, מקלחת במיומנות ומלבישה להן את הפיז'מה המפורסמת של טלזסטון.
בחדר האוכל מחכה לי מרק חם משיב נפש. מקיפה במבטי את היושבות בשולחנות סביבי, מגוון רחב של כיסויי ראש וטורבנים חסידיים. כולן צנועות, נושאות פרצופים תמימים של אידישע מאמעס מכל הדורות, איזו נשימה עמוקה מתפזרת בי. כמה טוב לחזור הביתה!
מזגזגת אל חדרי. נופלת למיטה כמו בובת סמרטוטים ומתעוררת בהכרה מטושטשת לשמע הכרוז: יולדות יקרות, סעודה מפסקת בחדר האוכל, עכשיו!
אני פותחת עיניים מבוהלות. סעודה מפסקת בחדר הורים? נרדמתי על הספה החומה??? ואיפה הרצפה החומה המנומשת, איפה הדלת הירוקה? מי ניקה וסידר כאן כל כך? מי פיזר ריח עדין של מרכך כביסה?
את בטלזסטון גברת, מתבהרת ההכרה שלי לאט. שתי התינוקות איתך! חיוך מתפזר בי. מעבר לוילון מתקשרת אשה צעירה להורים ולסבתות, באידיש חסידית נוטפת עסיס היא מאחלת להם נחת ממנה, מהתינוק החדש ומכולם, שנה טובה שתהיה.
משב של קדושה מטייל במסדרון. חדר האוכל עמוס בנשים וצלחות. מרק עוף צח בריח נוסטלגיה, ערמות של בשר וכבד. "לאכול! לאכול!" מסתובבת אחראית המטבח בין השולחנות, מאיצה למלא עוד צלחת, להתפנק.
אני מגלה ששכחתי נעלי יום כיפור. גם מחזור התפילה שלי פרח מזכרוני. לא נעים.
ביציאה מחדר האוכל סמוך לבית הכנסת אני מגלה שמישהו לפני כבר חשב על זה: ארגז מלא בנעלי פלסטיק כחולות בכל המידות, וכיתוב בארטליין: נעלי יום כיפור לשרות היולדות, לצד ארגז מלא במחזורי תפילה מכל הנוסחאות ממתינים שניהם רק לי.
אחר כך פורש היום הקדוש בשנה את כנפיו על המבנה כולו. נשים במטפחות לבנות נאספות אל בית הכנסת, עריסות מתגלגלות קדימה. על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
חושבת על כל האנשים הרחוקים שהכרתי, הבודדים. כה מקווה בשבילם שגם הם זוכים ליום הזה, לעצירה הקדושה הזו בתוך מרוץ החולין.
איזו מתיקות לתפילה בבית החלמה. הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. בכי דק עולה מעריסה מספר חמישים ושמונה. אם מסורה ניגשת אל עולל. אבינו מלכנו, מתחנן החזן. עשה למען עולליך וטפיך.
המשך יבוא…