שעורי בית
בית הספר לא נגמר עם היציאה משערי בית החולים, הוא שולח לנו הביתה המון שעורי בית ומבחנים. אין משימות רשות.
משימה ראשונה: ביקור בקופת החולים לצורך היכרות ובירוקרטיה.
אנחנו מזמינים את התור הראשון כדי לא לשהות איתן בחדר ההמתנה לצד וירוסים לא נחמדים. דוקטור גולד בודק את מכתב השחרור הארוך כאורך השהות בפגיה. שואל שאלות כדי להבין, מתחיל לתרגם את ההוראות להפניות:
הפניה לצילום כליות ודרכי השתן
הפניה לצילום מוח
לאקו לב
לבדיקת עיניים ופזילה
לבדיקת ברה לאוזניים
המדפסת פוערת פה גדול, יורקת החוצה דפים, ועוד, ועוד.
ושוב מההתחלה עם התאומה השניה. הפניה, עוד הפניה, עוד אחת.
חצי שעה עוברת. ממתינים בחוץ מאבדים סבלנות, מטיחים דפיקות על הדלת. דוקטור גולד ממשיך להדפיס. על גג העגלה מתגבה הר של ניירת. אני מתכסה בזיעה חמה. השמיכות בעגלה מתחילות לנוע, גפיים קטנטנות יוצאות במחאה, פיות קטנים נפערים בבכי צווחני:
וואההההה.
יש משהו בבכי של תינוקות קטנים שאינו משאיר אותך שווה נפש. סירנה עולה יורדת. חרום. אוכל. עכשיו.
דוקטור גולד רואה אותן סוף סוף, קומה מתחת להר הניירת. "זה שהן יצאו תקינות, זה הפתעה?" הוא שואל – קובע מול הבכי התקין מאד.
"זה נס" אני עונה לו.
יוצאת אל חבורת ממתינים קצרי רוח. מגישה למזכירה את גבעת הניירת אבודת עשתונות.
"צריך להפוך את הערמה הזאת לטפסי התחייבות" אני מספרת לה. הבנות צורחות ברקע. "אני הולכת לאיבוד. תעזרי לי לעשות סדר? ניילוניות למיון ואם ישלך קלסר עדיף" המזכירה מבטיחה לעשות לי סדר, שולחת אותי לטפל בתינוקות במתחם התפתחות הילד.
אני בורחת מהניירת כמו מאש. הוראותיו של דוקטור גולד מתערבלות לי עם הוראות צוות הפגיה, קוקטייל מושלם עם הבכי ברקע.
וואההההה.
המזכירה מנסה להרגיע אותי. יש דבר כזה ניירתפוביה? אולי בירוקרטיפוביה? "חילקתי לך הכל בשתי ניילוניות נפרדות. ניילונית לאסתר וניילונית לשיינא" היא מעדכנת. "לך נשאר רק להזמין תורים ולרשום ביומן".
בערב אנחנו פותחים מחברת. מקדישים עמוד לכל אחד מאברי הגוף שזקוק למעקב. עמוד לעיניים. עמוד לנפרולוגיה. עמוד לקרדיולוגיה. אני הופכת להיות מפל זיעה, כל הגוף מגרד לי. אולי גם אני זקוקה לעמוד במחברת?
"עברנו 8 שבועות בפגיה, נעבור גם את זה" אומר העמוד העומד לימיני.