גדלים, פרק 26: כאבי גדילה \ ל.פוטש

כריכה לסדרה "גדלים": צמח שגדל לצד סרגל גובה וסימוני גובה על משקוף הדלת – לאה פוטש

"איזה כיף שהלימודים מתחילים מחר, סוף סוף" אמר לי יענקי. הסכמתי איתו. אפילו שהחופש שלנו – כלומר הבין הזמנים – כל כך קצר, הרגשתי כבר שאני מתגעגע לרבה שלי ולחברים ואפילו לקירות של החיידר.

"כיף לנו, באמת. מאד שמח לי לעלות לכתה חדשה" אמרתי ליענקי ופתאום נזכרתי, שבעצם אני לא חוזר לאותה כיתה ולא לאותו רבה. אני עולה לכתה אחרת. הכל יהיה אחרת.

פתאום נזכרתי שהשנה הלימודים הם עד שעה יותר מאוחרת. נראה לי שזה יהיה קשה נורא. לא לראות את אמא ואת מירי ואת חיימקה כל כך הרבה זמן, ולאכול ארוחת צהריים במטבח של החיידר. לא יודע אם היא תהיה טעימה לי בכלל.

הבטן כאבה לי. הראש התבלבל והסתחרר.

אולי אני חולה?

"נו, מתכוננים ליום הראשון של הלימודים?" חייכה אלינו אמא, שסחבה כרגיל ערמה גבוהה של כביסה רטובה אל המרפסת, ושמה לב לשני הילדים שלה שמדברים בכובד ראש כמעט כמו זוג זקנים. בעצם, לא מדברים. רק מסתכלים זה על זה ושותקים.

"חייבים להגיע ביום הראשון של הלימודים?" שאלתי את אמא. היא הסתכלה אלי כאילו הייתי מילה בסינית שלא שייך להבין. יענקי אמר שבטח, ואיך אני בכלל חושב לא להגיע ליום המרגש הזה.

משכתי בכתפיים. "לא יודע. כואבת לי הבטן פתאום. יש לי בחילות. כואב לי גם הראש. אולי אני צריך לראות רופא?"

אמא הניחה את הכביסה על מיטת הנוער, אחר כך הניחה יד על המצח שלי. הוא לא היה חם.

היא המשיכה 'לקרוא' את הסינית שהייתה כתובה לי כנראה על המצח. ואחר כך הבינה.

"אתה מתרגש" אמרה לי. אני לא חושב שזה נכון. מה אני, איזו בת שמתרגשת מכל דבר?

"אני לא מתרגש. אני פוחד".

"פוחד? ממה???" שאל יענקי. הוא סובב את הראש כמו מאוורר. אין שום ג'וק מפחיד בסביבה.

"אני פוחד שיהיה לי קשה. עם הרב'ה החדש והלימודים החדשים. ופתאום צריך לחזור הביתה מאוחר, כמו הגדולים… זה קשה". הייתי בטוח שאמא תבין. הקול שלי היה צרוד. אולי אני כן חולה?

"זה באמת קשה". אמרה אמא, ואל תוך המילים שלה נכנס פתאום קול דק של בכי.

אמא הרימה את חיימקה מהעריסה. מעניין למה הוא כל כך בוכה בימים האחרונים. "מה יש לך, חמודי? שוב השיניים?" היא שאלה את הקטנצ'יק. לא הבנתי את השאלה של אמא. לא הבנתי למה שיניים אמורות לכאוב בכלל. אז מה שהן גדלות?

גם חיימקה לא הבין את השאלה. הוא אפילו לא הסתכל על אמא. רק קימץ את האגרופים הקטנים שלו ובכהההה.

"כששיניים בוקעות בפעם הראשונה, זה כואב. מאד כואב". אמרה אמא לחיימקה וגם לי. היא הביאה משחה מיוחדת שאמורה להרגיע את הכאב, ומרחה אותה על החניכיים האדומות והנפוחות שלו.

חיימקה ליקק את המשחה. חשב שזו סוכרייה על מקל או לפחות טופי. הליקוק השכיח לו את הכאב כנראה, כי הוא נרגע. ואמא יכלה להמשיך לדבר.

"לוזר, אתה זוכר מה היה כשכאבו לך הברכיים?"

זכרתי. ועוד איך זכרתי. האמת היא שעד היום הן כואבות לי מפעם לפעם, אבל אני כבר לא נבהל, כי אני יודע את הסיבה. והסיבה כל כך משמחת אותי שאני שוכח מהכאב.

אמא חשבה אז שאני צריך מדרסים בתוך נעליים מיוחדות כאלה, אורטופדיות. היא בדקה והייתה בטוחה כמעט לגמרי שיש לי 'קשת' גדולה מדי בכף הרגל, שגורמת לי ללכת בצורה עקומה שגורמת לי לכאבים חזקים בברכיים. כדי להיות בטוחה לגמרי הלכנו לרופא אורטופד.

הרופא בדק לי את הרגל מכל כיוון. אמר לי ללכת קדימה ואחורה ובאלכסון ובסיבוב ולא מצא שום בעיה.

"הילד גדל" הוא המהם מתחת לשפם שלא היה לו. לא הבנתי את הקשר. אני גדל וקופץ מכיתה לכתה. בסדר. אבל למה הברכיים צריכות לכאוב?

"כשגדלים, זה כואב" אמרה לי אז אמא. "ככה השם עשה. וכדאי שתזכור בכל פעם. כשכואב לך – אתה גדל. העצמות גדלות, אתה הופך לגבוה יותר".

זה שימח אותי. כי הבנתי שיחד עם העצמות שגדלות, גם המח גדל, ההבנה נהיית גדולה יותר וחזקה יותר, ככה נהיים בן אדם גדול.

חיימ'קה נרדם בידיים של אמא. והשיניים המשיכו לגדול שם בתוך הפה. לאט ובשקט.

גם אני התחלתי להרגיש טוב יותר. אולי הכאבים שלי הבינו שהם באו רק בגלל הגדילה. הם ראו שאני כבר לא נבהל מהם והלכו לחפש להם ילד אחר?

גדלתי. עובדה! מחר אני עולה לכתה חדשה, שלומדים בה תורה עד מאוחר.

זה קצת קשה בהתחלה. אבל זה סימן שאני גדל.

ומה אומרת לייקי?

לפעמים השם נותן לנו קושי. והקושי הזה כואב לנו. אם אנחנו מתגברים על הקושי הזה ועושים הדבר הנכון, מתוך הכאב הזה – אנחנו גדלים. אלו הם כאבי גדילה.

קשה לנו לאהוב את החבר הזה? הוא מעצבן אותנו? אבל אנחנו מתגברים ומחייכים אליו. קשה לנו בפנים. כואב. אבל הנה – גדלנו.

לא תמיד הגדילה היא בגובה. כי אם נמשיך לגדול ולגבוה כל החיים, בסוף ניתקע בדלת כשנרצה לעבור אותה. זו הנשמה שלנו שגדלה, זה השכל שלנו שגדל ומתפתח ונמתח לגובה ועושה נחת לריבונו של עולם.

הבנו? גם אם לא כל כך, לא נורא. כשנגדל עוד, נבין.

« לפרק הקודם | לפרק הבא »

גם את רוצה לכתוב?

בקורס החכם לכתיבה יוצרת לומדות לכתוב בבית, שיעור בשבוע, עם מכתב משוב מפורט אחרי כל תרגיל. השיעור הראשון במתנה.

לשיעור הראשון במתנה
🌙 יש ילדים בבית? שנת סיפור, סיפור חדש כל ערב באתר ובטלפון. החודש הראשון ב־₪1 ←