זה היה בליל ל"ג בעומר, המשפחה התארגנה ליציאה.
אמא הסתכלה על לוזר ועל יענקי, ופניה היו רציניות מאד: "אני רוצה שתבטיחו לי", ביקשה והסתכלה על ידיהם המלאות: בידיו של לוזר היה גוש גדול של צמר גפן וערמת מקלוני עץ, ויענקי החזיק בקבוק כמעט מלא של שמן אגוזים מפסח.
"אני רוצה שתבטיחו לי" ביקשה אמא שוב, "שלא תתקרבו עם כל הדברים האלה אל האש, וגם בלעדיהם. שלא תתקרבו אל האש בכלל, כן?".
"למה?" שאלו יענקי ולוזר בבת אחת.
"ככה" ענתה אמא תשובה שלא מתאימה לה בכלל. הילדים הסתכלו עליה, שותקים ולא מבינים. הקול שלה ירד. "אתם יקרים לי ואני לא רוצה שיכאב לכם, או שיקרה לכם משהו גרוע, חלילה". הפנים של אמא החוירו, ולוזר לא הבין למה.
"אני לא אתקרב אל האש מעבר לאבנים המקיפות אותה" הבטיח יענקי כמו ילד טוב, "ואת בקבוק השמן אמסור לחברים שלי".
אמא טפחה על הכתף של יענקי. לוזר המשיך לשתוק.
"אבל – למה?" הוא לא הבין. הוא כיווץ את הגוש הלבן והרך שהחזיק ונעץ בו שלשה קיסמי עץ. כמה נחמד להעיף את קיסמי העץ אל האש הגדולה ולראות איך הם נעלמים להם לאט, איזה כיף לזרוק את כדור הצמר גפן ולראות באיזה תיאבון האש אוכלת אותו.
איך אפשר לוותר על כל החוויות האלו? ולמה?
"בכל שנה כן זרקתי דברים לאש, וכן התקרבתי קצת" אמר לוזר, "ושם דבר לא קרה לי!"
"לא צריך לחכות שיקרה משהו" אמא התכופפה לקשור את חיימ'קה בעגלה, סגרה את רוכסן התיק ויצאה אל חדר המדרגות. "אז אתם מבטיחים לי, כן?"
"אני כבר הבטחתי" אמר יענקי ולחץ על מתג המעלית. לוזר הסתכל עליו. באמת לא קשה לו לוותר על כל חוויות המדורה של ל"ג בעומר? הוא לא מצטער אפילו?
"אני עוד לא הבטחתי" אמר לוזר את האמת. "קצת קשה לי להבטיח דברים כשאני לא מבין למה. מה נשתנה השנה האת מכל השנים? למה בשנה שעברה הרשית לי, והשנה – לא? מאז לא נהייתי קטן יותר, את בעצמך אמרת שגדלתי, ילדים גדולים יודעים להזהר מאש!" לוזר נשך את השפתיים, הוא לא התכוון להתחצף, הוא רצה רק להבין.
"גדלת, באמת" אמרה אמא. "גדלתם שניכם, ואתם לא מפסיקים לגדול" היא חייכה אליהם חיוך קטן. דלתות המעלית נפתחו, וריח חריף של אש דגדג להם את הנחיריים. "ובכל זאת" אמרה אמא, "בכל זאת אני מבקשת מאד שתשמעו בקולי: לא תתקרבו אל האש, ולא תשליכו אל תוכה שום דבר".
הם התקרבו בשתיקה אל תוך קולות התזמורת, לשונות כתומים – אדומים התרוממו כבר לכיוון העננים. "אני אמא שלכם, ולאמא מותר לבקש מהילדים שלה שישמרו על עצמם. אז אתם מבטיחים?"
"מבטיח" אמר לוזר בקול קטן. הוא עזב סוף סוף את ידית העגלה ורץ קדימה, אל החברים שלו.
מעניין מה קרה לאמא, מאז שנה שעברה. אולי זו האש שהשתוללה בבניין ממול והדברים הנוראיים שקרו שם, שמפחידה את אמא עד כדי כך? אולי היו דברים מפחידים אחרים במדורות אחרות, אולי היא שמעה סיפורים. אי אפשר לדעת.
"מכיבוד הורים לא מפסידים" לחש יענקי לאוזנו של לוזר רגע לפני שגם הוא רץ לחבריו. לוזר הנהן בשקט. ליד הגדר עמדה כבר החבורה 'שלו': צביקי ואברמי וחיים ונפתלי, הפנים שלהם היו אדומות ומתלהבות והם החזיקו בידיים כל מיני אוצרות, מעיפים אותם אל האש לפי הסדר.
צביקי התקרב אל האש, מתכונן להשליך אל תוכה, דברים שהיא אוהבת לאכול. "קח גם את שלי" אמר לו לוזר, ומסר לו את הצמר גפן והמקלונים. "אני אחכה כאן".
צביקי תפס את השלל בשתי ידיים. הוא התקרב אל האש, ניצוצות כתומים התעופפו לצידו וכמעט נגעו לו בידיים.
לוזר עצם עיניים, מבוהל. עכשיו יתעופף איזה ניצוץ אל פנים של צביקי וישרוף לו את הלחי, הוא יקבל כוויה הגונה, אולי הוא אפילו יתעלף מכאבים… אמבולנס ייקח אותו לבית החולים ושם יחבשו אותו בתחבושת שתסתיר לו את כל הפנים.
מי יודע איזו מזכרת הוא ישאיר על הפנים שלו, הניצוץ השובב הזה, ולכמה זמן. מה שברור, הוא כבר לא ייהנה מהאש הזאת ומכל הדברים שהיא אוכלת, בטח לא מהריקודים והתזמורת.
"הי, מה אתה עומד כאן כמו קלוץ בעיניים עצומות?" שמע לוזר קול קרוב, לצידו. הוא פתח את העיניים לאט, וגילה לידו את צביקי.
הוא עמד לידו, בריא ושלם וחיוך שובב ריקד לו בעיניים.
"אתה בסדר?" שאל אותו לוזר כמו מתוך חלום, "לא קבלת שום כוויה?"
צביקי הסתכל עליו. "נראה לי שאתה בעצמך לא בסדר. למה שאקבל כוויה?".
לוזר נשך שפתיים. הוא עמד שם עוד רגע, רחוק מהאש כמו שאמא בקשה. הוא קצת שר ורקד והרבה עקב אחרי החברים שלו, שמתקרבים כל כך אל האש, ששוכחים כל כך להזהר, עד מאוחר בלילה הוא עקב אחריהם. החיוך המשיך לרקוד על הפנים שלהם. לא קרה להם כלום.
ומה אומרת לייקי?
לוזר ניסה לחזק את עצמו בידיעה, שמכיבוד הורים לא מפסידים.
והוא רצה לראות את הרווח כבר עכשיו: הנה, החברים שלו התקרבו אל האש וקרה להם משהו נורא, הוא לא התקרב, והוא ניצל.
וכשהוא לא ראה, כמה מרוויח ילד ששומע בקול של אמא, הוא קצת התאכזב.
ובכל זאת, גם בפעמים הבאות, גם כאשר הוא לא יבין למה וכשלא יראה את הסוף החזק של הסיפור, הוא ימשיך לשמוע בקול של אמא ולהאמין, שמכיבוד הורים לעולם לא מפסידים.
והאמונה הזאת, שתשב לו עמוק בתוך הלב, תוכיח לנו ולו כמה הוא גדל.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »