"שלום עליכם מלאכי השלום" השיר המוכר לי מימי גן חובה, עטף את הבית במנגינה שבתית מרוממת. לא הייתי פנויה להתמוגג איתו, הייתי עסוקה בהרבצת הוראות לחלל הבית: מנדי, לדחוף את שאריות הכביסה אל העריסה! מירי, גזזת ציפורניים ליפי? מוישי, תוציא את המוקצה מהמדף, תכניס את הטלפון למגרה! רבקי, תשאלי את אבא אם המזגן מכוון! זמן הדלקת נרות? וואו, מה השעה? לא מאמינה! רק שותה משהו ובאה. נרות, תמתינו לי!!! אני באה!
"וזכני לגדל" המנגינה המרטיטה שבקעה מן הרמקולים רבי העוצמה, גוועה אט אט. ואני ניצבתי, סוף סוף, מול נרות השבת.
ריח האקונומיקה כיסה את עיני ואת נחירי, סותם את כיס הדמעות. עוד יום שישי הזוי הגיע אל קיצו, הוא נע בסחרחרה מול עיני האדומות, ולא מבכי של תפילה.
קרסתי על הספה, התסכול איים להטביע אותי. שוב הדלקתי נרות אחרי הצפצוף השלישי, על הגבול הקיצוני שלפני השקיעה.
חלום חלמתי, לזכות להכניס את השבת כמו מלכה. מבין חריצי העייפות הביטו עיני על החלום, ששכב מעולף למרגלותיי.
לא לאבד תקווה! התקומם קול אחר מנשמתי, מול החלום הרבוץ. את יכולה להקדים, אם רק תרצי.
לו תרצי. המציאות מוכיחה, שמעולם לא איחרת את הדד ליין האחרון. גם כששבת פרשה כנפיה קרוב לצהרי יום שישי, אי שם באמצע החורף, לא חיללת שבת.
דמעה קטנה ומבוישת השתחלה בין אצבעותיי ספוגות האקונומיקה. אני רוצה! צרחתי בשקט. מתביישת ממך, שבת. לא כך תכננתי להכניס אותך.
באותו יום ראשון, התחיל מבצע בקו המשפחתי שלנו. מבצע. לעגו קולות בלבי, וצחוקם המתגלגל הדהד בכל החדרים. האם מבצע יעזור לי, במקום ששום עצה לא הועילה? המבצע הזמין את כולנו להקדים את הדלקת נרות שבת בעשר דקות. תכסיסי מלחמה התעופפו בקו המשפחתי: להזיז את השעון אחורה, רק ליום שישי. לרשום באותיות גדולות על גבי המקרר, את זמן כניסת השבת שהוקדם בעשר דקות. היו עוד הצעות, הייתה אווירה של רצון, הייתה תחרות.
בתמימות נאיבית הצטרפתי למבצע, הקשבתי להצעות הייעול, והחל מיום ראשון, נשאתי תפילה על השבת שלי: שתראה אחרת, שתכנס אל הבית שלי ברוך, שתמלא את ביתנו בהרגשת מעין עולם הבא.
יום שישי הגיע. מהבוקר דפק לי הלב. בין טיבול הטשולנט לחיתוך הירקות נשאתי תפילה. ציפייה קסומה מלאה את הבית. כשכולנו היינו רחוצים וחגיגיים, והבית ציפה לבוא האורחת, מצאתי את עצמי עומדת מול נרות השבת.
שלום עליכם, מלאכי השלום. המנגינה החגיגית בקעה מהרמקולים רבי העוצמה, זה היה הצפצוף הראשון. עמדתי מול הנרות, ריח האקונומיקה הספיק להתנדף מהצהריים. ידי כיסו את פני. הדמעות הגיעו ממקום עמוק, רך, מבקש ונכנע. מאושר.
זו הייתה התחלה מענגת לשבת מיוחדת, שלא אשכח לעולם.
ביום ראשון שאחר מכן, התקיימה ההגרלה. בנות המשפחה שעמדו במשימה, הכניסו את שמן ואת מספרן. הפרס לא היה גדול, ועדיין גירה אותי: תלוש מתנה בחנות בגדים נחשבת.
נדירים הפעמים בהם אני זוכה בהגרלות, והפעם הזו הייתה אחת מהם. לקראת סוף השבוע הגיעה אלי מעטפה עטופה בסרט. הייתי ילדה קטנה ומאושרת. ילדה שירדה מרכבת הכישלונות, וקפצה אל רכבת אחרת, טועמת את טעם הניצחון.
המתנה שהגרלתי הייתה אולי ילדותית, ועדיין שימחה אותי, כמו סוכריה מתוקה משבת המלכה. הסוכריה הזו קפצה מול עיני בכל פעם, כשכמעט נפלתי בחזית המלחמה. את יכולה! היא הזכירה לי. היא עזרה לי לדחוק הצידה עיסוקים צדדיים ביום שישי, לתכנן את הספקי מתחילת השבוע, לוותר על תוספות לא נחוצות, ולא ליפול אל מלכודת הרגע האחרון.
חלפה מאז שנה תמימה. עדיין דופק לי הלב מדי יום שישי. עדיין נושאת תפילה מיום ראשון. עדיין מצויה בזירת המלחמה. התהליך הוא ארוך. לא ביום אחד הופכת דחיינית כרונית למאורגנת, לא ביום אחד מתיידדת עם מחוגי השעון.
למדתי לעודד את עצמי על כל הצלחה, מתנות קטנות פה ושם, מילים טובות על דף ממו. וכשהשבת שוב נכנסת כמו מלכה אל ארמונה, כשכולנו מחכים לה בנחת, אני מודה להשם ויודעת, ששוב זכינו לשבת מיוחדת.
וזה הפרס הטוב ביותר שיכולתי לחלום עליו.
מתוך שלא לשמה יבוא לשמה
ר' שמעון בן לקיש המכונה "ריש לקיש", נולד למשפחת תלמידי חכמים ועסק בתורה. בשלב מסוים עזב הכל, והפך להיות שודד, כל כך הצטיין במלאכה הזו עד שהפך להיות ראש השודדים.
יום אחד, היה רבי יוחנן שוחה בירדן. ריש לקיש ראה אותו וקפץ אחריו לנהר. רבי יוחנן ראה את גבורתו ואמר: "חילך לאורייתא!" אחר אמר לו רבי יוחנן, "אם תחזור בך, תוכל להתחתן עם אחותי" ריש לקיש הסכים, וחזר בתשובה שלמה. רבי יוחנן קרא עמו ולמד עמו עד שנעשה תלמיד חכם עצום. היה מסדר משנתו ארבעים פעם כנגד ארבעים יום שניתנה תורה.
הוא זכה להיות חברותא של רבי יוחנן. רבי יוחנן העיד על עצמו שהוא אינו יכול ללמוד בלעדיו. אחרי שנפטר ריש לקיש, זעק רבי יוחנן: "היכן אתה בן לקיש?" ואמר: "בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבע תירוצים, ומתוך כך השמועה מתבררת" (בבא מציעה פ"ד).
