רותי היא ידידה חביבה של שלום מה שלומך ותו לא. הפעם, השכנות הכפויה בין קירות האוטובוס התקוע, אילצה אותנו להעמיק בשיחה. אחרי הדא וההא והמתכונים והבגדים וההכנות לחגים, התחילו דיבורים אחרים. דברנו על אלול שלנו, על תשרי, על חודש הרחמים, על מה שקורה בעולם במאקרו ובמיקרו. ככל שהתקדמו הדקות הפכתי למאזינה לדבריה של רותי, שוכחת עולם ומלואו. מרותקת לדיבור, לטון, לשלווה.
"אני מקנאה בך" אמרתי לה בלי לתכנן.
רותי הטיבה את משקפיה. "את? מקנאה בי?" היא באמת לא הבינה במה יש לקנא.
"באיזו אמונה פשוטה את מדברת, באיזו תמימות שמעולם לא הייתה בי". אמרתי והסמקתי, "אני מכירה את המושג אהבת ה', רק מההרצאות".
רותי בחנה אותי, שותקת. אם ריחמה עלי לא הראתה זאת, והאשד גאה ממני בבת אחת. שכחתי מאין באתי ולאן אני נוסעת. סיפרתי לה על הילדות שלי, על הבית השובר שבו גדלתי, על הורי הגדולים, המקפידים על קלה כבחמורה, שמחצו אותי בלי משים בדרכם העולה. על שברי הרסיסים שמסתתרים מאחורי החזות השלמה שלי, על רגשותיי חסרות היציבות, ובעיקר על הקושי לקבל את אתגרי החיים.
'אני יודעת לדקלם שטוב השם לכל, ורחמיו על כל מעשיו', אמרתי בלי להביט בה, 'אולם מעולם לא זכיתי להרגיש בזה'".
רותי שתקה לרגע ארוך והלום. "יכול להיות שאת צריכה להתפייס עם השם" הפתיעה אותי. "להתפייס?" לא הבנתי כלום. "הרי הוא לא חייב לי מאומה, מה אני ומה חיי".
"השכל שלך יודע לדקלם יופי" אמרה רותי בעדינות, "והלב שלך מלא טענות כרימון… כדאי לך להתפייס עם השם". כך אמרה, וסיפרה על אחד האדמו"רים ששלח את חסידו לעשות כך.
להתפייס עם ה'. המילים שלא לגמרי הבנתי, ליוו אותי בימים שאחר כך. הם חלחלו, הם הציקו לי, הם לא נתנו לי מנוח. באחד מימי עשרת ימי תשובה, מצאתי את עצמי אצל ר' שמעון בר יוחאי במירון.
סביבי התמוגגו נשים בדמעותיהן. קינאתי בהן, כמו תמיד. עיני היו יבשות כחרס, לבי היה אטום.
ישבתי באפס כוח. הרכנתי את ראשי על השולחן, והתחלתי לדבר אל הרבונו של עולם. נבהלתי מהטון הכעוס, איבדתי שליטה על השפך.
השאלות ברחו מפי בזו אחר זו. חמות, רותחות, פצועות. למה נולדתי להורים האלה? למה נולדתי בכלל? למה מנעו ממני פיסת אהבת חיים? למה גדלתי כל כך עצובה? למה אין בי כוח לכלום? השאלות שמעולם לא ידעתי על קיומן, נורו מליבי השורף כמו גיצי אש. דמעותיי המרירות הרטיבו את שרוולי. המשכתי לדבר ולבכות, לבכות ולסדר את טענותיי.
כשגמרתי לרוקן את הכל, ירד עלי שקט גדול, שלווה שמעולם לא חוויתי. פתאום נהיה לי מקום בלב, לרגשות חדשים שלא הכרתי. נשמתי את השקט, וניצנים קטנים חדשים החלו לצמוח בי.
אחרי דקות הדומיה והריק, הגיעו דיבורים אחרים, ודמעות חדשות, חמוצות – מתוקות, הרטיבו את לחיי.
כשחזרתי הביתה, הייתי קלה כפרפר. כאילו רוקנתי מלבי שק מלא באבנים כבדות.
לא בבת אחת משתנים חיים אל הקצה השני, אולם פתאום הנצו בי תובנות חדשות: הבנתי שקשיי ילדותי חישלו ובנו אותי, וכי לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי, לולי הכאב הצובט. הבנתי שדווקא משום שאבי ואמי עזבוני, ה' יאספני. להיות חבוקה אצל הקדוש ברוך הוא, להתענג על ה', להאמין בכל לב שכל דרכיו צדק והוא טוב לכול, לתת למילים הטובות האלה לחלחל פנימה, אל הרבדים הכי עמוקים, להתחיל לנשום מחדש, זו הייתה חוויה שאין לי מילים לתאר.
זו הייתה שעה של בין לבין ביום הכיפורים, לצד המשחקים והחטיפים. מצאתי את עצמי מדברת עם ה', ודומעת. "אמא, את עצובה?" נבהלה ילדתי.
"אמא לא עצובה" עניתי לה ומבטי יציב. הייתה בי שמחת אמת פשוטה, אמתית, מפוייסת, שמחה של קרבת אלוקים.
קשיים מחשלים
בספרו חובות הלבבות, מספר רבנו בחיי על פלאי הבריאה שמלווים כל תינוק מאז גיחתו אל העולם והרבה לפני כן. כיצד צומחות השיניים בהדרגה, וכיצד מתפתחים כל החושים בהתאם לכוח ההסתגלות.
גם למחלות הילדות הוא מתייחס: ואחר כן יעברו עליו חולאים ומקרים מכאיבים, כדי שיכיר העולם ולא יעלם ממנו עניינו שיבטח בו וימשלו בו תאוותיו, ויהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין.
כמו שכתוב (תהילים לב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין.