מאז שהפכתי לאם בישראל, אני מדברת עם השם בעל פה, בעיקר במילים משלי. מבקשת בבוקר שישמור עליהם, עלי, על בעלי. שיהיה לנו יום מוצלח. סידור אני זוכה לפתוח רק בשבת.
"לאמא לילדים קטנים יש תפקידים אחרים" כך אמרה סבתא רבתה לסבתא והיא העבירה לדורות אחריה. כך גדלתי והורגלתי. כך המשיכה רכבת החיים שלי לדהור. קימה בבוקר, הכנה חפוזה, ריצה להסעות והמתנה, תוך מלמול ברכות השחר. בחזרתי הביתה אני קופצת היישר לתוך עשרות אלפי המטלות המנסות להצטופף בבוקר אחד קטן מדי.
באותו יום התעורר התינוק התורן בחמש וחצי לפנות בוקר וביקש את ארוחתו. הייתי צמאה ופתאום מצאתי את עצמי מול החלון, בודקת את העולם שנפרש מול עיני. האופק החליף את צבעו לכתום, ובאפי הכה ריח חריף של עולם מתחדש. משהו עמוק מאד ובלתי מוגדר עמד בשמים, הרגשתי שאם אחזור לישון, אני עלולה לפספס אותו.
התלבשתי, לקחתי סידור ליד, ומול החלון, מצאתי את מילות תפילת השחרית האבודות. נסחפתי בתוך המילים הטובות, הגבוהות, מתעטפת במנגינות ילדותי הרחוקה. מתיקות המילים המיסה אותי. יחד עם השמש שעלתה ופרשה את חסותה על העולם, עלתה איזו שמש גם בתוכי. נעמדתי לתפילת עמידה. השקט עטף אותי, הייתי לבד עם אלוקי.
בפסיעה השלישית לאחורי, החלו להישמע רעשי התעוררות מחדר הילדים. משהו רענן זרם בעורקי. התארגנו בשיר על שפתיים. כשהבית שוב היה שקט, ארגנתי אותו ביעילות ומצאתי את עצמי מתחילה את יום העבודה, מוקדם מכל הימים.
באותו בוקר אלולי רענן, קבלתי על עצמי בלי קול, שמהיום והלאה אני מתחילה את היום שלי בתפילת שחרית. 'הבוקר הזה הוכיח שיש לך גם יש לך זמן, זה תלוי רק ברצון' אמרתי לעצמי, 'תפילת הבוקר תביא רק ברכה לימייך'. הנהנתי לעצמי נחרצות, אולם ההחלטה לא עמדה במבחן המציאות.
לא בכל יום אני קמה בחמש וחצי. לא בכל יום שוטפים אותי טללי שחרית רעננים וממלאים את לבי ברצון טוב.
בוקר המחרת היה ממהר ונרגן. אחר שנסעו הילדים מצאתי את עצמי בבית, מנסה לשקם את פניו, ומגלה את מחוגי השעון מתרוצצים קדימה בלעג. כשסיימתי לארגן את עצמי ואותו, קרקשה בטני ברעב. מילות התפילה הפכו לעיסת אותיות דביקה. הלכה ההשראה, התפוגג הריכוז. הכנתי לעצמי ארוחת בוקר מהירה, ועד שיפשיר הלחם, פתחתי את עיתון הבוקר. רפרפתי על הכותרות והשלכתי אותו. בהמשך היום ליווה אותי טעם חמוץ. כמה התגעגעתי ליום האתמול.
לבוקר הרגוע הזה, שהתחיל ברגל ימין והמשיך לצעוד בנתיב ההצלחות.
ימים רבים חלפו מאז, הבקרים נותרו צפופים כשהיו, וממהרים, ולחוצים, ומתוסכלים פחות או יותר, ומעורבלים אל תוך עצמם.
בכל אותם ימים, ממשיך החלום לרקד בתוך לבי, מתחנן שאוציא אותו לאור עולם: לקום בחמש וחצי, כמו באותו בוקר יפיפה; להתחיל את היום בתפילה, לסדר את כל הרצונות וכל הבקשות שלי, את כל ההודיות הקטנות והגדולות, במילים שאנשי כנסת הגדולה הכינו עבורי, סידרו והכניסו אל היקרה שבמתנות – אל הסידור.
בכל אותם ימים, הצלחתי להגשים את החלום הזה רק פעמיים. בפעמיים האלה טעמתי וראיתי כי טוב, ולא הצלחתי להמשיך את הטוב הזה, גם לימים אחרים. כמה קשה לשנות הרגלים.
אולם קבלה אחת קבלתי על עצמי ועליה אני מצליחה לעמוד ימים ארוכים: את עיתון הבוקר אינני פותחת לפני התפילה. 'אם אין לך זמן לתפילה, אין זמן גם לעיתון'. זה לא עונש, אני אומרת לעצמי בטון מורתי. זו פשוט סיבה ותוצאה.
תבוא ערמת עיתוני היומחול, שהולכת ומתגבהת בתוך תא הדואר שלנו, ותעיד כאלף עדים על רצון טהור שלא מצליח, בינתיים, להפוך למעשה.
מרובים צרכי עמך, ודעתם קצרה.
עזרא ובית דינו תקנו תפילת שמונה עשרה, כדי שתהיה ערוכה בפי כל.
כיוון שגלו ישראל בימי נובכנצר הרשע, נתערבו בפרס ומדי ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגויים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת בלשונות הרבה. וכיוון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צרכו בלשון אחת אלא בשיבוש.
ומפני זה, כשהיה אחד מהם מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו, או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיוון שראה עזרה ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה. ואמצעיות יש בהם שאילת כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש. ולצרכי הצבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכול. וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העילגים תפלה שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה. (יחל ישראל).