משפחת שפירא
מספרת עליה: נחמי שפירא, שפיראית בנשמה. (אף שהיא זייבלד יותר שנים ממה שהייתה שפירא, היא עדיין מסתובבת אחורה כשקוראים לה בשם נעוריה).
מה יש לך לומר על המשפחה שלך?
כשהייתי ילדה קטנה לא קלטתי שמתייחסים אלי יפה בגלל שאני קשורה למשפחת שפירא. יום אחד נפל לי האסימון שמכבדים אותי רק כי קוראים לי שפירא.
ראש השבט: ההורים שיחיו' כמובן. הרצון, השאיפה ההעדפה והצורך שלהם יכריע מעל לכל השיקולים האחרים. אחריהם זכות קדימה לבכור של המשפחה. אצל ההורים הוא נקרא עוד 'יוסלה', סבא יכול לומר לסבתא: מה שלום הילד? כשהכוונה לבכור שלהם, אבל הוא כבר חגג לפני מספר שנים בר מצווה לנכד שלו.
המשפחה שלי היא המיוחדת ביותר בעולם.
היא מגוונת בתפאורה החיצונית שלה. מגוון חסידויות. יש גם חסידי אמשינוב, חזון איש'ניקים וליטאים שרופים. אבל היא מאוחדת בגרעין ובעקרונות.
מיקום בגלובוס: ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה: מודיעין עילית, ביתר, אלעד, ירושלים, בני ברק, חצור הגלילית, עמנואל וטבריה.
מפגשים משפחתיים: טלפוניים בעיקר, ולמי שיש מייל, אז גם במייל. יש לנו כתובת מייל שנקראת "השפיראים". מה שקורה הוא שאם משהו מתחיל שם איזו התכתבות, זה לא נגמר. לפעמים לוקח כמה שבועות עד שהרוחות נרגעות. למשל: בשבוע האחרון משהו כתב על זה שצריך לבוא לבקר את ההורים. (אל תשכחו שגם ההורים רואים את ההודעות, קנינו להם מחשב) מזה נהיה בלגן שלם כי כולם התחילו לכתוב לכולם, אם כן צריך להביא להם אוכל מבושל או שזה מעליב את סבתא. אם כן צריך להודיע קודם או שאז סבא אומר שיש לו שיעור ומבקש שלא יבואו. לקח שלושה שבועות עד שהמייל דעך.
מתנות משפחתיות: אנחנו לא מיליונרים. זו אולי 'קללה' של אחד אבות המשפחה. אולי אנחנו פשוט משבט שמעון? אבל יש לנו להציע לב חם, תמיכה ועזרה הדדית בכל עניין.
כל אחד תורם לחברו מה שהוא יכול: מידע, כסף, חפצים, רעיונות, מצב רוח ואפילו תיקוני בדק בית.
רוצה סיפור לדוגמה? הנה!
זה קרה רק לפני שבוע:
אמא שלי שתחי' רצתה לפנות מהבית את מכונת התפירה שלה. היא הציעה אותה לאחותי רבקה, מיד אחותי אמרה: בדיוק נחמי חיפשה מכונת תפירה! מירי שלה התחילה ללמוד תפירה והמכונה שם חורקת! היא שלחה את המתנה אליי, אף שגם היא הייתה שמחה בה מאוד (המכונה של אימי היא מסוג מוצרי החשמל של פעם, שנשארים שלמים ומתפקדים כמעט לנצח).
לבר ולבת מצווה קונים מתנות סמליות.
ללידה אנחנו מכינים ערכות ארוחות מבושלות המתאימות להקפאה. אם המרחק הפיזי מונע מאיתנו עזרה עם הילדים, שיהיה לפחות אוכל מבושל ועוגות.
אמא שלי נותנת לכל יום הולדת עשרה שקלים ומבקשת שיגידו לה מה לקנות. אנחנו אנשים פרקטיים. לפני עשר שנים קיבל בעלי ליום הולדת פטיש ומספרים, ועד היום הוא משתמש בהם.
טלפונים: בעיקר טכניים, דווקא הקו המשפחתי עובד ביעילות כי אנחנו מדברים בו עניינית.
מאכל משפחתי מיתולוגי – שוקו-מצה במוצאי פסח אחרי שמורידים את כלי החמץ. לפעמים זה קורה בשלוש לפנות בוקר, אבל גם אז אנחנו לא מוותרים ומתיישבים לסעודה משפחתית טעימה מלווה בקולות צחוק וברקים. את בוודאי לא מכירה את המאכל הזה. אמא שלי באה ממשפחה שאכלו שם שרויה וגם מצות מכונה וקקאו… אחד המעדנים בפסח (אחרי הקניידלך במרק, כמובן) היה שוקו-מצה.
התמריץ שלנו לגמור את אריזת כלי הפסח עד הסוף היה כזה: אמא הלכה לטפל בכביסות (לא עמדה בפצצות המרץ שלנו בשעות הלילה), אבא הלך ללמוד, ואנחנו ארגנו את המטבח. אמא התחייבה, שאם כל המטבח ארוז פיקס, כלי הפסח עלו בשלמות לבוידעם וכלי החמץ הוחזרו למקומם, היא מרשה להכין שוקו-מצה. היא כבר ישנה שנת ישרים בשעות שהשוקו-מצה היה מתבשל ונאכל על ידנו. המאכל היה טעים, אף שלנו לא היו מצות מכונה והכנו את המעדן ממצות יד.
דברים שלעולם לא יקרו במשפחה: סבא שלי זצוק"ל תמיד אמר: אל תגיד "זה אף פעם לא יהיה אצלי, כי יש הפתעות בחיים!" והרב משה רייס אמר בהמשך לאותו רעיון שאנו מתפללים: "ריבונו של עולם, נא אל תביאנו לידי ניסיון" למה? אם הקדוש ברוך הוא נותן ניסיון לבן אדם, הוא נותן לו את הכוח לעמוד בו, ולכן אל תראה לנו באילו דברים קשים אנחנו מסוגלים לעמוד…
ערך משפחתי ותכונות משפחתיות בולטות: האמת והשלום אהבו, ומוצא שפתיך תשמור. כשאחד מאיתנו רעב קצת מסוכן לסביבה. יש כלל במשפחה שלא מדברים על שום דבר לפני שאוכלים קוגל בשבת בבוקר. רוב המריבות והחיכוכים קרו דווקא אז, כשכולם היו רעבים ולא שלטו בעצמם.
סיפור שמלווה את המשפחה: כשאחותי הייתה בת כמעט שנתיים, אבא שלי התעכב בשובו הביתה בערב. הוא הבטיח לה בטלפון שאם תלך לישון הוא יביא לה ופלה מצופה שהיא אוהבת מאוד.
עד שהוא חזר לירושלים כל החנויות היו סגורות. היה קר וגשום נורא, אבל הוא הבטיח לה!!! (כמה סימני קריאה שאשים פה לא תביני עד כמה זה זורם לנו בעורקים).
אם אבא הוציא הבטחה, מילה שלו זו מילה גם לפעוטה. לכן הוא נסע עד לכניסה לעיר, שם היה קיוסק פתוח והוא קנה לה את הוופלה.
להזכירך, היא ישנה והוא קם ותיקין, הוא היה יכול לקנות את זה בבוקר אחרי התפילה ולתת לה כשהיא קמה. מבחינתה זה אותו דבר, היא לא יכלה לדעת. אבל אבא הבטיח! ומוצא שפתיך תשמור.
אפילו הילדים שלי מכירים את הסיפור. והם יודעים, שאם סבא אומר, הם יכולים להיות בטוחים, בעזרת ה', שאכן כך. הלוואי עלינו להגיע לקרסוליים שלו. אבל זה בהחלט זורם לנו בדם.
אם נכד קטן ילך לאיבוד, מה צריך לשאול אותו כדי להחזיר אותו הביתה? אם תשאלי אותם לשמם ולכתובתם, זה יספיק. כל הנכדים שלנו הם בעלי זיכרון טוב וזוכרים את הכתובת שלהם מצוין. את הקטנים תצטרכי לשאול אם הם רוצים ללכת לאמא, כי אז ייפסק הבכי ותיפתחנה האוזניים לראות מי את ולשמוע מה את שואלת. כשתיפגשי בסקרנות הטבעית שלהם ישר תחזירי אותם אלינו.
אבל, ה' ישמור, מדוע ילכו לאיבוד? הם בכלל לא מעיזים לזוז מהחצאית שלי!