המשפחה: גרין

מספרת עליה: שרהל'ה מנדס, נכדה שהצטרפה לפני 6 שנים למשפחה

מיקום בגלובוס: הגזע נטוע עמוק באדמת המושב קוממיות, והענפים התפזרו לערד, בית חלקיה, קרית גת, בני ברק, ויש אפילו ענף אחד שהדרים והגיע לדימונה.

ראש השבט: "סבא וסבתא קוממיות" האהובים על כולנו מאד.

מפגשים: שמחות בלי עין הרע, אף אחד לא מחייב השתתפות מלאה, ובכל זאת אין נכד או נכדה שמסכימים להפסיד… כולנו מופיעים בנערינו ובזקננו לכל שמחה משפחתית בלי להתחשב במאמץ.

יש לכולנו הערצה שקטה לסבא ולסבתא. והם מצידם, כמעט תמיד מארגנים הסעות הלוך ושוב כדי שיהיה לנו קל להשתנע. (עכשיו כשאני חושבת בקול, אני מגיעה למסקנה שאולי זה הטריגר להשתתפות המלאה. ביננו – הקושי העיקרי הוא להיסחב באוטובוסים… כשיש הסעה שכולנו משתתפים במימון שלה, אין שום תירוץ לא לבוא!).

ערבי לביבות בחנוכה – לא תמיד. אם היו שמחות משפחתיות בחודש – חודשיים סביב חנוכה, מוותרים. רק בתקופות יובש מתקיימים ערבי לביבות.

בחופש הגדול אנחנו שוכרים פנימיה עם המון חדרים בבית חלקיה, כולם בלי יוצא מהכלל אורזים חצי בית ומגיעים לסוף שבוע חווייתי מאד. כל אחת מכינה משהו לסעודות, יש תורנות ואחראיות לכל דבר, אין כניסה בלי תפקיד. וזה כולל הכלות והבנות שרק עכשיו סיימו שבע ברכות. זו המקפצה הכי טובה להיכנס למשפחה: תתני, תרגישי שייכות!

זאת שבת שכולנו מחכים לה כל השנה!.

מתנות משפחתיות: לכל לידה בלי עין הרע, אוספים כסף ונותנים מתנה, לאירוסים של אחיין, מארגנים מתנה גדולה ושימושית לבית. גם לידת נין חדש בכל משפח, זוכה להתייחסות בדמות מתנה לבבית.

ואצלנו רק בנות הדור השני משתתפות במתנות! עלינו הנכדות הצעירות סבתא אוסרת להוציא שקל: "אתן מגדלות משפחות של תורה, אני אשלם את החלק שלכם!"

מה לעולם לא יקרה אצלנו במשפחה? ששמחה משפחתית תתחיל בזמן שנקבע! כיקית מלידה, אני זוכרת את עצמי מגיעה לשמחות הראשונות במשפחה בדיוק בזמן שנקבע, כדי לגלות להפתעתי שהאולם עדיין נעול, או שהתחילו לפרוש מפות על השולחן ולפזר כסאות מסביב… הכי מצחיק, שבכל פעם שמזמינים לאירוע, כולם מדקלמים מכל הלב: הפעם, באמת נתחיל בזמן!

אלו אנשים שחיים ברוגע פנימי, בלי שעון.

זה בזמן אירועים מיוחדים, אולם למרבה הפרדוקס בזמני שגרה ההיפך הוא הנכון.

סדר יום כפרי עובר בדי.אנ.איי. המשפחתי. מדהים לגלות שהבת שלי, בת 3 בסך הכל, ירשה את התכונה הזו: היא מקרקרת לי באוזן במקום תרנגולת בכל יום בארבע וחצי לפנות בוקר, ובערב היא קורסת מיד עם שקיעת החמה. אצל משפחת גרין, לישון ולקום עם התרנגולות הם לא ביטוי לתפארת המליצה.

אז בזמני שגרה, אם תתקשר לאחד הענפים ממשפחת גרין אחרי השעה עשר בלילה, הרי זה כאילו התקשרת באחת שתיים אחר חצות.

אני, כעירונית מלידה, קצת נדבקתי והתאזנתי מאז נישואי. אם הייתי רגילה ללכת לישון ב12, שעת השינה שלי הוקדמה ל11 וזה עבורי הישג משמעותי.

סיפור שעובר במשפחה: סיפור ההצלה של סבתא קוממיות.

הוריה של סבתא גרו בהונגריה, הם ניהלו מפעל בהצלחה גדולה וחיו חיים עשירים בגשם וברוח. ביום מן הימים ירדו מנכסיהם, זה היה פתח ההצלה שלהם!

הגיעה אליהם הצעה על ידי הדודה שכבר התגוררה בירושלים, לשלוח את הבת הבכורה (היא סבתא עמו"ש) לבוא לעבוד אצל ד"ר וולך בשערי צדק, שחיפש מאד כוח עבודה. אחר כך התגלגלו העניינים ועוד 2 אחיותיה עלו ארצה והצטרפו אליהן. הן עבדו כאחיות אצל דר' וולך והצליחו מאד.

עברה תקופה. הבנות כבר לא עמדו בגעגועים למשפחה שהשאירו בהונגריה. רצו לחזור הביתה. אמר דר' וולך: למה תחזרו לשם? נביא את ההורים לכאן! וכך היה. בשנת תרצ"ט הגיעו ההורים של סבתא לארץ הקודש, ובדיוק אז פרצה מלחמת העולם השנייה. זה סיפור השגחה מופלא שעובר במשפחה ומחזק את כולנו: תראו איך הכל מנוהל מלמעלה, איך ההתרוששות הייתה שליחת ההשגחה להציל את חייהם. זה הסיפור של סבתא.

גם לסבא יש סיפור. שמספר את עצמו בלי מילים. סבא קוממיות הוא יהודי פשוט, שעובד את ה' בתמימות. יש לו שדה שהוא מטפח כל השנים, מקיים בעצמו מצוות התלויות בארץ ומאז לידת יוסלה הבכור, (שהספיק להחליף את גווני הזקן שלו לאפור, ועדיין קוראים לו יוסלה), הוא אינו מספיק להתפלל על ילדים תלמידי חכמים.

לסבתא יש הערצה שקטה לתורה וללומדיה. סבא וסבתא גומרים מדי שבוע את התהילים בשביל התורה של הילדים, וכשסבא הולך לשיעור בדף היומי, כולם יודעים שזה זמן קדוש לכל המשפחה.

וסבא וסבתא באמת זכו. הרבה מהילדים, הנכדים והנינים שלהם הם תלמידי חכמים. הבנים נושאים משרות תורניות ורוב הנכדים יושבים בכוללים יום שלם, כשסבא שולח תמיכות בכל מיני הזדמנויות מכספים שחסך כל החיים.

עוד משהו שמדהים אותי בכל פעם מחדש: יש בסבא ובסבתא ובאווירה הכללית במשפחה, פשטות מושבניקית כזו שמכבדת כל יהודי באשר הוא. המגזר הלבוש והמנהגים אינם משנים בכלל. מכבדים ומעריכים כל יהודי באשר הוא.

מאכל משפחתי מיתולוגי: דייסת הקוואקר של סבתא, כמה שניסיתי לחקות אותה (סבתא נתנה לי את המתכון!) לא הצלחתי להגיע לטעם המקורי של סבתא.

על לביבות תפוחי האדמה המפורסמים שלה שמעתי מאז שהתחתנתי.

לאחרונה טעמתי מהן סוף סוף, והבנתי על מה מדברים. לקציצות האלה יש טעם גן עדן! אני חושבת שאלו המחשבה, התפילות והלב שסבתא מכניסה בפנים, כי לטענתה יש שם רק תפוחי אדמה, קמח וקורט מלח מעורבבים היטב ומטוגנים בשמן עמוק.

אם נכד קטן ילך לאיבוד, מה צריך לשאול אותו כדי להחזיר אותו הביתה? לנכדים של גרין יש עצמאות מושבניקית בריאה ומפותחת. אם הם הלכו לאיבוד באיזור כפרי, הם יעלו מיד על העץ הקרוב, יצמצמו עיניים וינסו להבין היכן בדיוק הם נמצאים. אם אין עץ קרוב הם יערכו חישובים לפי כיוון השמש. אם יש מצפן בכיס (סבא חילק מצפנים לכל הנכדים והנינים, בערב הלביבות האחרון) הם יצליחו מן הסתם לחשב את החישוב הנכון ולמצוא את הבית של סבא וסבתא.

אם האבדה תתרחש חלילה באזור עירוני, הם פשוט יבכו…