המשפחה: וייסרשטיין
מספרת עליה: נעמי גלקופ. (מה שרואים משם, לא רואים מכאן. התמונה ממרחק היא שלמה יותר ויותר אמתית. ככה זה כשנעמי היא היחידה המתגוררת בחוצלארץ ששמה לונדון).
מיקום בגלובוס: הלב הפועם והגזע נמצאים בירושלים, הנשואים התפזרו בערי הפרבר כמו אלעד, ביתר וצפת ורק נעמי הרחיקה עד לאנגליה הערפילית.
ראש השבט: סבא הנערץ ואשתו השנייה, שזכתה בתואר הכבוד: דודה לאה. סבתא בעצמה עליה השלום, הלכה לעולמה בשם טוב לפני חמש שנים, מותירה אחריה ארבעה משפחות מבורכות ומתגעגעות מאד.
מאז שנישא סבא עם דודה לאה, התרחבה משפחתו של סבא מארבעה לארבע עשר…
מפגשים משפחתיים: בשמחות בעיקר. נעמי משתתפת מרחוק ולבה נשרף מגעגועים. השמחות כולן רשומות אצלה בלוח השנה באותיות של אש והיא מתקשרת ומנדנדת ומבקשת שישלחו לה תמונות מהחתן, מהכלה, והיא חייבת גם לדעת איך נראות השושבינות. המשפחה שנמצאת כאן בגוש מרוכז פחות מתרגשת, ולא תמיד מוכנה להתאמץ בשבילה. "יש לי הרגשה שאחיותי כועסות עלי שהרחקתי עד לונדון. אין לי מושג לאן נעלמה האמונה המפורסמת שלהם, שכולנו מובלים מלמעלה, כשזה מגיע לנעמי… הרי ברור שהקדוש ברוך הוא שלח אותי לכאן, ויש לי כאן תפקיד על אף שאיני שליחת חב"ד.
אחיותיי טוענות שזו הייתה תכנית סודית שלי כל השנים, ולא שיתפתי אותן בהחלטה…
כשהתגוררתי בארץ, סבתא הייתה עוד אתנו. היא ליכדה את המשפחה ולא ויתרה על השתתפות חמה בשמחות. מאז שהיא הלכה (וגם אני שאבדל לחיים, הרחקתי לונדונה), פנה זיוון והדרן של ההשתתפות בשמחות. מרחוק אני מבינה, שההשתתפות בשמחות היא כיום מאולצת. כולן עובדות קשה ולא קל להסחב מכל הארץ ולחזור באמצע הלילה. מהמרחק הגדול שבו אני נמצאת, קשה לי להבין אותם… המרחקים בארץ הם בדיחה ביחס למרחקים בחוץ לארץ, ומשפחה לא קונים במכולת! כואב לי על סבתא שהלכה בטרם עת (טוב, היא נשקה כבר לתשעים אבל הייתה צעירה ברוחה מאד!). מאז שהיא איננה אין מי שעושה מפקד שמות בשמחות. בזמנה היו מכינים שבע ברכות ביתי לכל אחיין שהתחתן, מאז שהלכה גם זה הפסיק, ואין מי שיחזיר עטרה ליושנה מקוצר רוח ועבודה קשה. חבל על דאבדין.
מתנות משפחתיות: זו הנהגה שסבתא ע"ה השלום ייסדה, והיא נותרה במשפחה גם אחרי לכתה: מעטפה. לכבוד כל שמחה אנחנו פותחים מעטפה, כל אחד מניח בה כמה שהוא יכול בלי לתת דו"ח לאיש. בסוף היו סבא והיא משמינים את המעטפה בערמה מכובדת של שטרות.
המתנות אצלנו הן קבועות לכל שמחה ושמחה: חמשה חומשים גדולים ומבוארים לכל בר מצווה, סט סכו"ם לכל אירוסין ומשחק מכובד לכל לידה. גם האיחולים שעל כרטיסי הברכות הם קבועים, כולם כבר מדקלמים אותם על פה…
טלפונים: מעט מאד. יש לנו נטיה משפחתית לא להרים טלפונים, כלומר לא להתייחס לשיחות נכנסות. אולי משום ריבוי שיחות הוואצאפונים האוטומטיים שמתקשרים ומנתקים מיד נוצרה לנו ריאקציה… יש מייל. סבא בעבודתו כעורך תורני, למד להפעיל מייל ומאז הוא נהנה לראות תמונות וסרטונים של נכדים. הוא מצטער שסבתא לא בחיים כדי לראות את זה…
דברים שאף פעם לא יקרו במשפחה: לעולם לא יגידו למסכנים שהם מסכנים, ולא יתנו להם הרגשה כזו! את הרגישות לאומללי החיים ירשנו מסבתא ע"ה. ביתה של סבתא היה פתוח כביתו של אברהם אבינו. יש לנו רגישות מולדת לכבוד של השני.
הדבר הנוסף שלא יקרה במשפחתינו: אין כניסה למיטה בלי מקלחת! גם בלילות שלג קפואים, גם כשהברז נשבר ימצאו פתרון. גם תינוקות בני יומם יקבלו מקלחת לפני השינה בלי שום הנחה.
סיפור שעובר במשפחה: ההצגה המשפחתית הקבועה, שמצליחה לשפוך את כל הקהל מצחוק. הדודים וחלק מהאחיינים הנשואים מציגים אותה בכל הזדמנות חגיגית: זה קורה בחגיגות שבע ברכות ובכינוסים משפחתיים. יש את הצגת רופא השיניים ויש את העוזרת המפוזרת.
האחים שלי הם חקיינים לא פשוטים, חלק מהאחיינים ירשו את זה. הם מציגים והקהל הקדוש שואג מצחוק. בדרך כלל אחרי ההצגה נפתחים הלבבות לשירה סוערת מאד.
הסיפור שאספר לך, ארע בשבת שבע ברכות של אחד האחיינים. הסעודה נגמרה די מוקדם, והחבורה התחילה את ההצגה המיתולוגית.
שלא תביני לא נכון. "השחקנים" דנן הם אברכים חשובים מאד, הנושאים משרות תורניות מכובדות.
לאחד מהם הייתה בת בשידוכים, איתרע מזלו ואביו של אחד המדוברים שהה בשמחה משפחתית באולם סמוך. הוא השתחל אם האולם שלנו כדי לראות את זה שאולי יהיה מחותנו בעתיד. אשתו רצתה לראות את המדוברת… להפתעתם הם מצאו את אביה עומד על במה מאולתרת עם כובע מוזר מחטט בשיניים של אחד האחיינים, מגלגל על לשונו מבטא רוסי כבד. הם היו בהלם. רצו כנראה להפסיק את השידוך אבל השירה בסיום איפסה אותם. השידוך נרקם והיה אחרי פחות משבוע.
ערך משפחתי: נתינה ודאגה לזולת, הם בגנים! במשפחה שלי לא אומרים 'לא' לשום עני ומסכן. אצלנו אפשר לחלק את פת הלחם האחרונה. אם נפגוש בסופר ילד קטן שחסר לו שקל או שניים, תמיד נשלים לו. כל הפושט יד נותנים לו. אם יגיע הדוור עם דברי הדואר נגיש לו כוס מים קרים. כשאני מיישמת את זה בלונדון מתרוממות גבות. נראה שכאן ההתנהגות הזו פחות מקובלת.
אם נכד קטן ילך לאיבוד, מה צריך לשאול אותו כדי להחזיר אותו הביתה?
הוא ירוץ בטרוף קדימה. הוא לא יענה לכם ויהיה מבוהל נורא. אנחנו פחדניים מאד. במשפחה שלנו אסור לדבר עם זרים! הוא ישיג מאנשהו טלפון נייד ויתקשר אלינו. יספר מבוהל מה קרה לו. לא תוכלו לעזור לו, מצטערת!
מאכל משפחתי מיתולוגי- כרוב ממולא. הוא ממלא את הבית בניחוח מיוחד של פורים ושל שמחת תורה. כשאני מריחה את הריח הזה עולים לי הניגודים והריקודים מבית אבא אל התודעה…. הסוד להכנת הכרוב הזה עובר אצלנו מדור לדור, ובשקט אלחש אותו גם באוזניכם:
250 גרם הודו טחון,
2 בצלים מטוגנים היטב
רבע כוס אורז,
מעט מלח ופפריקה.
לרוטב עגבניות:
על כל קופסת רסק עגבניות ממלאים את הקופסא פעמיים או שלוש במים ומוסיפים כפית סוכר וכפית מלח
כדי שעלי הכרוב יתגלגלו יפה, מקפיאים אותם מספר חודשים לפני ההכנה. את הכרוב של פורים אנחנו שומרים במקפיא עד ערב פסח, שולפים את המעדן בשיא העבודות, מחממים ואוכלים, ומקבלים זריקה של כוח להמשיך.
