מזג האויר הולך וניהיה אביבי. הימים מזכירים לי את ערבי הפסחים. האויר בשום ורחוץ אחרי הגשמים. ניצני פרחים יוצאים אט אט, ביישניים, מבצבצים בין אבני המדרכה ומקשטים בחינניות את השדרה כולה.
והאוירה? ממשיכה ומספרת לי כי השנה מעוברת, וזכינו מן ההפקר בחודשיים עליזים אשר לא במהרה נגמרים.
שמעתי אתמול ילדה קטנה כתומת שיער אשר נמשים שחמחמים מקפצים על אפה, שואלת את אימה: 'למה ה' עשה שיהיו חודשיים – דווקא אדר?' והאם הנבונה החזירה לה – כדרכו של יהודי – בשאלה: 'ומה רצית, שיהיו לנו חודשיים 'אב'?'
ואני, לו יכולתי, הייתי מנענע בראשי בהתלהבות. מה נפלא הוא חודש אדר – כשהוא כפול ומכופל.
רגעים של שיעמום – אין לי בחודשים האלו.
אתמול עבר כאן טנדר – מקרטע, פעור דלתות וחלונות, והשמחה השתפכה ממנו כמו מכוס קוקה קולה תוססת ועולה על גדותיה. יהודים מסולסלי פיאות וציציות קפצו בתוכו, על גגו הכורע מעומס ועל מסגרות החלונות הפעורים.
'אם יהודי היה יודע מה זה מה זה השמחה— היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורוקד כל השבעים שנה—' נעצר לו הרכב סמוך אלי, מרחק נגיעה. עמד ושר, וקיפץ ורקד. כאשר כל ילדי השכונה נאספים מסביבו וחיוך לא נעדר מפיהם.
'הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך!' המשיך הטנדר ושר – זעק מקירות לבבו. הצטערתי שדומם הנני. יצוק גוש בטון. לו יכולתי… מוחא הייתי כף אל כף ויוצא עימם יחד במחול השמח, שמח ורוקד שמח ורוקד כל השבעים שנה…
הווליום גבוה ומרקיע שחקים, והרחוב כולו מוחא כפיים.
הנה מתקרב לו ישיש בא בימים. כפוף וקמוט. ידו האחת נשענת על מקלו, וידו השניה כרוכה בזרועו של פיליפיני יצוק גוף וגבה קומה כמעט כמוני… המסייע לו בהליכתו האיטית.
הישיש מסמן בידיו כי חפץ הוא לעצור. והם נעמדים על יד 'זירת האירוע'.
פניו של הזקן מאירות פתאום. כל קמטיו מחייכים וצוחקים. הוא מוחא את זוג ידיו הגרומות זו לזו וקולו הצרוד נשמע היטב באוזני, כאשר מצטרף הוא לשירה התוססת: 'את החושך נגרש, לעולם לא נתייאש, ונהיה רק בשמחה, אההה'…
ובראותי את השמחה על פניו, שמח אני למען היהודים שבטנדר. הנה הצליחו הם ב'מזימתם'… – הם הצליחו לשמח לב נדכא של ישיש… שוב מברך אני בליבי את החודש ואת המשב הרענן אשר מביא הוא איתו.
אך הרגעים שאחר כך משנים את פני התמונה כולה –
זה קורה ברגע אחד של הפוגה, כאשר דיסק השמע סיים את שיריו, ומתכונן כנראה להתחיל 'סיבוב שני':
בוווווווווווווום מחריש אוזניים קורע פתאום את האויר הקסום. לא יודע מה זה היה. חזיז או שום או בצל, או איך שקוראים לזה יצרני חומרי הנשק האכזרים האלו, ההופכים את ימי הפורים ונספחיו לצרור של בומים על – קוליים וקורעי עור התוף.
הישיש מתנדנד על עומדו, החיוך נמחק מעל פניו ורעד אחזתו.
עיניו של הפיליפיני המסור שלצידו – יורות גיצים, והעברית המקרטעת שבפיו זועקת: " מי עשה בומבה זה? מי עשה קול חזק? מי???"
הוא שולח מבט רושף על שני ילדים המסתירים מאחורי גבם דבר – מה חשוד. הוא מושיב את ישישו על ספסל התחנה, מוודא כי שלום לו, וחוזר נזעם אל שני הילדים הרועדים כעלה נידף. ממשיך ושופך עליהם קיתונות של רותחין, המגיעים להם – אם תשאלו אותי, בצדק: "זה אדם זקן עבר מלחמה. זה אדם עצוב, והשמחה כאן עשה לו שמח! למה אתם עושים לו עצוב ומסכן??? למה אתם עושים קול כזה מפחיד, ואדם זקן חושב – עוד פעם מלחמה באה? ילדים רעים!
מי עשה את זה, מי? תגידו לי אני יודע על מי צועק ועל מי לא אשם! מי עשה בומבה חזק כאן ומפחיד זקן שלי??? לא רוצים לגיד לי! ילדים רעים!"
הקול שלו רועם וגבוה ומפחיד אפילו אותי… וזוג הילדים שותקים.
הטנדר השמח חלף זה מכבר, הוא פנה לשמח אזורים אחרים… והאווירה אשר כה עליזה הייתה, נעשית טעונה מרגע לרגע.
'הגוי' גבה הקומה מפסיק סוף סוף מצעקותיו, והוא נפנה אל הזקן 'שלו', מקים אותו בזהירות, ויחד הם חוזרים, אט אט, לכיוון ממנו הגיעו.
הקשיש והמלווה שלו נעלמים באיטיות מן האופק. ומעגל של ילדים נותר על ידי, סובב בטבעת את סוג השובבים ה'נאשמים'.
הדממה מופרת באחת, וילדים רבים שואלים בתמיהה את אחד מהם:
-"למה לא אמרת שלא אתה עשית את זה?"
-"אתה הרי לא נתת למוישי לזרוק את הנפץ, התווכחת איתו – ראיתי! לא הגיע לך לקבל צעקות של ה'גוי' הזה!"
"איך היה לך כוח לשתוק זלמי, יכולת לומר שאינך אשם…"
מתקפת השאלות פוסקת לרגע. וזלמי אחד עונה מספר מילים, הנראות לו כמובנות מעליהן: " אם הייתי אומר שלא אני עשיתי זאת, היה נופל חשדו של הגוי בוודאות על מוישי… ואני לא רציתי שיצעק עליו, לא רציתי שיעניש אותו…"
המעגל מהנהן בראשו בהערכה. וגם אני.
שובבים הם הילדים החינניים הללו, הם פורקים מאגרי מרץ ולא תמיד בדרכים עדינות…
אך מחונכים הם לשם ולתפארת…
המספר רכילות על מנת להסיר מעצמו חשד
אדם שנעשה לו עוול והוא מבקש מחבירו שיגלה לו מי עשה את הדבר, אין חברו רשאי לגלות את זהות עושה העוול. אפילו אם הוא מרגיש שהשואל חושד בו כי הוא עשה את המעשה, הוא רשאי רק לדחות מעל עצמו את החשד ולאמר כי לא הוא שעשה לו עוול. (זלמי הנ"ל נהג אם כן בהלכה הזו לפנים משורת הדין.)
(נצור לשונך הלכות רכילות פרק תשיעי סעיף י"א)
המספר לגוי רכילות על יהודי – חמור עוונו יותר. (נצור לשונך הלכות רכילות פרק שביעי סעיף ו')
