אין לי צורך להביט בלוח השנה כדי לדעת מהו החודש אשר הגיע אלינו.
האויר והאוירה מספרים לי זאת. המודעות מלאי הצבעים אשר נתלים עלי והנימה השובבנית בשיחותיהם של הבריות.
רוח עליזות, מרקדת ושובבה ירדה אל העולם.
אני זוכה לשמוע סיפורי מעשי משובה מסמרי שיער הנעשים בין כותלי הסמינר – משני עברי המתרס:
איני יודע מהו מעשה השובבות שנעשה שם אתמול. אך הבנתי מקטעי שיחה בין הבנות ומצחוקן המתגלגל, כי הוא היה מקורי מאין כמוהו…
שמעתי גם את הצד השני. דעתן כבדת הראש של המורות החשובות:
"אני נותנת להן לגיטימציה מלאה" שמעתי את המורה יוכבד משיחה ל… איך לא? נעמי, ידידתה הנאמנה. "זהו הזמן שלהן וזה הגיל. אדרבה, שתפרוקנה את מאגרי המרץ והרעיונות הבלתי נדלים שלהן בחדווה ובגיל. שתשתובבנה ותתמלאנה בעליצות, חודש אדר – זה הזמן. אני מעודדת חיים שמחים באופן כללי! רק מה? ישנו גבול מסויים, דק מן הדק, עליו איני מוותרת, ואיני נותנת להן לעבור אותו. והתלמידות יודעות היטב מהו! איני מסכימה לזלזול ולחוצפה שישתרבבו כאן בחוסר חן. ואיני מסכימה כי השמחה תעבור לפסים אסורים של הוללות."
בכל אותה עת הנהנה ידידתה הבוגרת יותר בראשה בהקשבה אילמת. ובסיום הדברים שנאמרו בפאתוס קדה המורה נעמי קידה עמוקה וממלכתית ליוכבד הצעירה ממנה.
"צודקים דברייך, כבוד מעלת המורה יוכבד תליט"א!
אך אנוכי הקטנה איני כה מושלמת בדבר.
היום, לדוגמא, השלתי מעלי כמה עשרות שנים… שכחתי למספר שעות כי תפקידי הוא להיות כאן מורה… הייתי כחברתן מן המניין והן כה נהנו! דיברתי אליהן גבוהה גבוהה כמקריאה מתוך ספר קטעים ספרותיים, פניתי אל כל תלמידה ושאלה בטון מלא דרמטיות ובמילים מקושטות: 'מה ברצון הוד מעלת תלמידתי הנכבדת לשאול? הבה ונטה כולנו אוזן ונאזין לדבריה גדושי התמיהה אודות החומר אותו למדנו והפנמנו בשיעורינו דאתמול!' התלמידה החזירה לי באותה מטבע לשון, כשכל בנות הכיתה עוזרות לה לתור אחר מילים מפוצצות… דמענו כולנו, מרוב צחוק, ועוד כגון אלו כיוצא בזה…"
בכל אותה עת הקשיבה המורה יוכבד בפה פעור. כאשר פניה מרוכזות וגבותיה מקושתות בסימן תמיהה.
"את גאונית נעמי. מזמן אמרתי לעצמי שהלוואי והייתי צעירה כמוך. את צריכה לתת לי מעט מן ההומור הבריא שלך. קצת פלפל למורה היבשושית הזו ששמה יוכבד. תעבירי לי קורס, לפני שתלמידותי תרגשנה בחסכים…"
"נו, אל תגזימי, גם לך לא חסר חיוך… רק שאני מרגישה כי חודש אדר הוא 'החודש שלי'. אולי כי נולדתי בו? יש לי הזדמנות לפרוץ בו מחסומי מוסכמות ולהיות שובבה, יותר ממה שהחיים השגרתיים מאפשרים לי…"
שתיקה מלאת הרהורים עומדת ביניהן לרגע. ויוכבד שואלת בפנים מרצינות:
"עם כל הכבוד להומור הבריא שלך ולחדוות הנעורים הטבועה בדמך, אינך חושבת כי הדבר מסוכן מעט? אינך שומרת על כל גבול? נותנת להן להתחצף ולהשתובב ככל העולה על רוחן? הרי 'רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול'? איך את נותנת את כבודך למרמס תחת רגלי תלמידות כיתתך?"
שוב קדה המורה נעמי קידה עמוקה ומעלת גיחוך מול ידידתה הרצינית:
"את צודקת, רבנית חשובה, בכל מילה היוצאת מפיך מפיק המרגליות. אכן כן, ישנו גבול מסוים של כבוד מינימלי עליו אני משתדלת לעמוד. לתלמידותי יש בכל אופן מעט יראת כבוד לאפיקומנים הרבים שאכלתי בימי חיי כן ירבו. התלמידות שלי מרגישות ויודעות, ופני מלאות הקמטים מספרות להן זאת, כי יכולתי בקלות להיות סבתא שלהן… מצוות 'והדרת פני זקן' אינה כה מזולזלת בכיתתי! הן כולן בנות טובים ממשפחות העילית בציבור החרדי. ישנו דיסטנס טבעי הנשמר בינינו, אל דאגה, ידידתי המסורה עד מאוד!"
יוכבד הניחה יד על הלב. "עכשיו נרגעתי. כבר דאגתי כי נהיית למרמס. לא אתן שיזלזלו בכבודך!"
"מילא כבודי, איני רודפת אחריו… ואני לא מביטה אחורה לראות אם הוא רודף אחרי. אך ישנו דבר שעליו אני שומרת בכיתתי, יותר מעל כבודי המפוקפק… דבר שאפילו את, רבנית רצינית, לא הזכרת בהרצאתך המאלפת."
"ומהו?"
"אלו גדרי ההלכה!
שלשום, לדוגמא, הכינו מספר תלמידות ל'זמן אדר' שהקצבתי להן עבור כל הדברים הלא שגרתיים המותרים רק בימי האדר, הצגה היתולית וסוחטת דמעות צחוק. מיד בתחילת ההצגה מחקתי את החיוך מעל פני ועטיתי על עצמי סבר פנים רציני להחריד. הן נבהלו נורא וההצגה נקטעה באיבה. קטעתי את כל האווירה האדרית ופתחתי בהרצאה חוצבת להבות, כפי שאת יודעת לעשות, אודות האיסור ללעוג על בני אדם גם בדרך צחוק. כיום, יודעות תלמידותי, כי מעשי משובה מותרים בכיתתנו, אך ורק אם אינם פוגעים או לועגים לאיש!"
לשון הרע בדרך צחוק
אסור לספר לשון הרע אפילו בצחוק בלבד, התורה אוסר לדבר בגנותו של הזולת גם אם הדברים נאמרים ללא שנאה וללא כוונה לבזות ולהשפיל. (נצור לשונך הלכות לשון הרע פרק שלישי סעיף ה')
