חלף עבר לו ביעף חג האביב, לוקח עימו את האביב בעצמו למחוזות עלומים… בעוד אותנו הוא השאיר עם הקיץ הלוהט.
גם הלילות חמים הם. האויר לא נע ולא זע, זאת למרות שהחמה הלוהטת נסוגה מפני הליל כבר מזה שעות מספר.
החום מעיק על הבריות. ואף אנשים נוחים וידידותיים לסביבה בדרך כלל יוצאים מכליהם. זאת היא דרכי לדונם לכף זכות.
יהודים רבים חוזרים מבר מצווה אחת, מרובת משתתפים, אשר התרחש באולם השמחות השוכן במרחק קצר ממני.
הולכים ומתאספים בריות שונות על ידי, על משפחותיהם וטפם. ספסל התחנה התמלא זה מכבר; ואף המודעות שעלי מוסתרות עם כל אלו אשר נשענים עלי באפס כוח.
הקיטור משתחרר מפיהם, מעלה קצף.
"סע – תור. היא חברה שלא יודעת לסחוב את עצמה, כל שכן את הנוסעים הרבים הזקוקים לחסדיה!"
מתחיל מנומש אחד, כתום כמו השמש בצהריים, כמו מסיר פקק מבקבוק סודה תוסס ועולה על גדותיו, ובזאת ניתן האות לכל ממורמרי הציפייה ומרוטי ההמתנה לשחרר את טענותיהם.
"היא לא יודעת לסחוב את עצמה, כמו שאתה אומר, וגם האוטובוסים שלה אינם מסוגלים לעשות זאת כהוגן… רק לפני יומיים נתקעתי באמצע שומקום, על יד כל הכפרים הערביים, בתוך חושך ועלטה, על כל המשפחה והטף.
נאלצנו כולנו לרדת מן האוטובוס העשן ולהמתין עד בוש לכלי רכב חילופי… מעניין עם יוסי קווינס הזה, היושב שם במשרדו הממוזג ומתיימר להוות מנהל יחסי הצבור, אם הוא התנסה פעם בחוויה מפוקפקת שכזו…"
"יוסי קווינס, גם כן מנהל יחסי ציבור או איך שהוא קורא לזה… שיתכבד וישב לו בבית, וישתה את הנסקפה שם, אם הוא אינו יודע לספק את הסחורה!"
הרוחות מתלהטות, החום עולה, ונטפי זיעה מרטיבים את המודעות שעלי.
לפתע עולה קול עמוק מן הצד, מפינת הספסל, עמוק ומחושב הוא הקול.
"אל נא תמהרו להכליל." שומע אני יהודי מבוגר ושבע ימים, אשר זקנו הלבן יורד על פי מדותיו.
"אני משתמש כבר מזה שני עשורים בשרותי ההסעות של סע – תור. ומעולם לא היו לי עליהם טענות. הם מביאים אותי יום יום אל מחוז חפצי לחיים ולשלום, בכלי רכב נוחים וממוזגים, כאשר אני מצליח לקיים ובלכתך בדרך בנוחות כה רבה… יש לי הכרת הטוב כלפיהם, ובתור שכזה איך אפשר כך לדבר עליהם?
אלא מה? הקב"ה מנהל את עולמו. לפעמים נתקע פתאום גלגל, למרות כל רצונם הטוב, או חפץ חשוד מעכבם בדרך, מה' מצעדי גבר כוננו, על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו…."
"הוי, כבודו מורם מעם, שקוע בתורה ובעבודה, ואינו שם לב למחדלי החברה…" קופץ כתום הזקן, וקולו מתבייש מעט. "ומה נעשה אנו, פשוטי העם, אשר סובלים מהתקרים שקוראים להם לעיתים קרובות מידי?"
הוא מביט על שעונו וקולו מתאושש ועולה: "הנה, ראו מה השעה עכשיו, מחוגי השעון עברו כבר מזמן את חצות הליל. אתם יכולים להסביר לי היכן האוטובוס של השעה שתיים עשרה? כל הניסים קוראים תמיד רק להם! כל החפצים החשודים, כל התקרים וכל הפנצ'רים! בחברת 'אוטו – טורס' זה לא היה קורה! אצלם שעה זו שעה, ומחיר הנסיעות מכסה את עצמו תמיד".
יהודי נמוך קומה מעביר משקל מרגל לרגל, מנופף במטפחת מול פניו, מנסה להשיב מעט רוח אל נפשו. ואנחה משברת – רוחו – של – אדם – נמלטת מפיהו.
מאחורי התחנה, מצויה 'עזרת הנשים'.
"אני חושבת על גבעות הכביסה הממתינות לי בבית, על הכלים אשר זבובים חגים סביב סעודתם בתאבון, ועל מראה הבית, באופן כללי, אשר הותרתי ביציאתי הנחפזת, והחום שלי עולה…"
רעותה מקשיבה לה, מנענעת עגלתו של עולל אדום לחיים ומצווח ונאנחת. נגמרו לה המילים.
אנחה נוספת מצטופפת באוויר ההביל, הגדוש אנחות שבורי לב.
והיהודי שם בצד? ישוב נינוח, משל כורסת עור מרופדת מארחת אותו עם כוס לימונדה קרה. זמר עליז על שפתיו והוא ממתין לאחרון המדברים שישתחרר מטענותיו.
"מה תועלת יש בדבורים האלו?" הוא שואל פתאום במנגינה כזאת, של יהודים תמימים מגן עדן התחתון.
"אם טענות יש לכם, ואם ממש יש בהן. קחו דף ועט ופקססו אל מר יוסי ההוא, מנהל שירות הצבור של חברת 'סע – תור', שמעתי כי הוא יהודי נחמד, המקשיב ונותן מענה לכל פניה.
אך מה אני מדבר, הנה האוטובוס מגיע, ברוך ה'. מהחדשים, נראה כי המזגן פועל בו היטב. אפילו בבית אין לי אויר טוב כל כך! הנה נזכה עכשיו למשב רוח קריר במחיר נסיעה פעוט".
הוא מביט בשעונו, ובעוד הצעירים שסביבו מקפלים עגלות ומתכוננים לעלות. הוא אומר, ספק לעצמו, ספק להם, ואולי לי ?
"וכמה זמן המתנו?
בסך הכל עשר דקות"—
בדרך כלל אסור לומר על בעל מלאכה או בעל מקצוע כלשהו כי הוא אינו יעיל במלאכתו או שאינו מומחה במקצועו. רק כאשר המטרה היחידה היא למנוע הפסד מותר הדבר, וגם זאת לפי התנאים המובאים בהלכות רכילות פרק ט'. (נצור לשונך הלכות לשה"ר פרק חמישי סעיף ז')
"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו) – הינו ממצוות העשה הקשורות לשמיה"ל.