העמוד, בספירת האומר.
השדרה כולה לובשת חג. ציפורים מלחשות סודות חגיגיים זו לזו וקרני השמש צוחקות היום מעבר לרגיל.
יהודים של צורה עטויים במיטב מלבושי החג, מי בשטריימלו, מי בקיטל הלבן של ראש השנה ומי בפראק החגיגי.
האויר והאוירה נעצרים על עומדם, אינם נעים ואינם זעים מגודל עצמת היום.
מזה שלושה ימים, פותח הסמינר את שעריו ללמודי קודש בלבד. דברי תורה, יהדות והשקפה ממלאים אותו מקיר אל קיר; הלכות שמירת הלשון נהגות ומדוברות בין כל שכבות הגיל, ואור חדש, מאיר וזך ומלא הילה עוטה את פני כולם: החל מראש הצוות הניהולי, ועד למנקה הפשוטה. רעב וצמאון ממלאים את הכל, לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'.
מאז הסתלסל הקול המבשר מעם ההר, טרודים כולם בהכנות שברוח.
היום הגדול הפציע, רטט של התרגשות עובר ומחשמל את כולם. שערי הסמינר נפתחים. הנה ניתן האות, וכולן צועדות מעדנות החוצה.
עלה נעלה לירושלים.
בחוץ ממתינות ההסעות, דלתותיהן פעורות לרווחה, והן נותנות שירות – חינם אין כסף.
עלה נעלה לירושלים.
פתאום—
ולא במטאפורה,
הוא יפתח את פיו וידבר—-
העמוד.
ועם כל אי הנעימות, הוא יספר, את אשר דברו כאן כולם, בצומת האנושית הזו…
מה היו ההגיגים אשר עברו כאן מפה לאוזן, סודות שאולי נלחשו, קולות רועמים, רינונים בלי גינונים ואינספור התגברויות ונשיכות שפתיים.
הוא יזכור את חגי, מדביק המודעות המתהלך בשולי דרכים, אשר אינו מוכן להדביק מודעות הנושאות בחובן לשון הרע, ולו גם במחיר פרנסתו.
הוא יספר אודות האברך, אשר מתפתל ומתייסר בין גיסיו ומשפחתו החדשה, המתיימרים ללוש ולדוש בענייני אנשים. והוא אינו רוצה להכשל בדבריהם.
הוא יספר אודות עליזה, רכזת חברתית אשר זהרה עומעם, הנושכת את שפתיה ואינה מספרת לאחותה עד כמה הושפלה, ומחליטה בליבה כי הכל עניין של זוית מבט.
הוא יספר אודות ילד אחד קטן, המוכן לשמוע גערות מפי גוי מגושם וגדל קומה, העיקר לא להפליל את ידידו, אשר השליך את הדינמיט הרועמת, אשר הבהילה והפחידה כל כך את הזקן שבע הימים.
הוא יספר, יפרט ויאמר עוד ועוד,
ולמרות אי הנעימות, ישמעו זאת כולם.
אולי קול רועם יהיה לו, כמו גופו המוצק, ואולי מלחש כמו אלף סודות, אולי הוא יקריא מונוטונית כמו קריין, ואולי הוא ירתק. אך מה שבטוח, הוא לא יהיה שקרן.
והוא קיים, העמוד.
אולי במרכז המסחרי באלעד, אולי בקרן זוית ביתרית, אולי בטבריה ואולי בבני ברק עיר התורה והחסידות.
ואולי בכולם גם יחד.
יום יבוא, והוא יפתח את פיו, והוא יעיד, כל ששמע הוא יגיד.
כל מה שדברנו, בזמן אויר מוזל, ובזמן יבשה, בדממה או ברגשה, באולם שמחות, כמו בחדר מעלית חשוך וחסר קליטה… סודות שעברו מפה לאוזן ומשיניים חשוקות לשפופרת אלחוטית, מילים סתמיות וכמעט נשכחות…
הקלטה בזמן אמת… ומול כל המילים, כל השתיקות וכל הצלילים, מה נאמר ומה נדבר?!
"ושמא תאמר, מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם, מעידים עליו ביום הדין. שנאמר: אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". (חגיגה דף ט"ו)
