סטירת לחי במאפיית המצות, צעקות ליד עמוד התפילה – ביזיונות בכפל כפליים ומעבר לים נקרע לו הים פעמיים
פניו של ר' שמעון ידידי היו נפולות, החיוך התמידי והחיוניות שאפפו אותו תמיד נעלמו ושערות שיבה אחדות באו להתארח בזקנו. שמתי לב שהוא מרבה לצאת להפסקות קפה בין סדרי הלימוד ובתוכם, ואף שנגמל מהסיגריות הן שבו לשכון בין שפתיו, מסלסלות מעלה עשן וממלאות את המטבחון הקטן במועקה מחניקה.
לא הייתי צריך לשאול אותו מה קרה. מחצאי משפטים שהגיעו לאוזניי בלי שרציתי, לא היה קשה להרכיב את הפאזל השלם.
"לא קל", אמרתי לאוזניו של ידידי. מיידע אותו שאני איתו, יודע – בערך – על הצרה שתקפה אותם ואם הוא רוצה לשפוך את הלב, אני כאן כדי להאזין. בשביל מה יש חברותא?
"כשיהודי זוכה ומשיא את בנותיו סמוך לפרקן, השמחה גדולה בשמיים ובארץ", אמר ר' שמעון וליטף את זקנו שהלבין. "כולנו מאחלים לעצמנו שיהיה בניין שלם, שיפרחו הגוזלים מהקן ושיבנו להם קן חדש. כמה גדול הוא השבר כשחוזרים גוזלים הביתה בכנפיים שבורות". הבנתי שזה המקום שבו אני יכול לעזור לו, מתרחק משמועות שונות שריכלו את עצמן סביב. למי משנה מה קרה ולמה יורדים נסיונות לבתים.
לא שאלתי את ידידי לסיבת השבר הגדול. הייתי שם כדי להכיל את הכאב שלו ולספר שיחד איתו כולנו מתפללים לישועתו. לישועת המשפחה כולה.
למחרת הגיע ר' שמעון אל הכולל ורוח אחרת עימו. כתפיו השחות התיישרו מעט וצללית של חיוך רפרפה על פניו. "אתמול התקשרה אליי אימי מארצות הברית", הוא סיפר לי מבלי ששאלתי. "שמחה גדולה הייתה בקולה והיא אמרה: 'ישועתכם בדרך. אתם קרובים אליה יותר מתמיד'.
"שאלתי אותה לשמחה זו מה עושה, האם נזרקה בה נבואה? היא חייכה מעבר לקו ואמרה לי: 'חכה ותראה. כשהישועה אצלכם, אספר לך הכול'. ובכן, אני ממתין", סיכם ר' שמעון וחיוכו יצא מהצללית. "סקרן לראות איך יתפתחו העניינים".
חיכיתי איתו.
שבועיים ארכה ההמתנה. שבועיים עם אור עמום בקצה המנהרה. בסופם זה קרה: צלחת נשברה בקול רעש גדול, כנפיים פיזרו את השמועה הטובה לכל עבר. שמחה הקיפה את כל בני הקהילה שהתעצבה עם המשפחה בצרתם. יחד עם מגשי העוגות ובקבוק הליקר ל'לחיים', הביא ר' שמעון לכולל את המשך הסיפור.
לחצתי את ידיו למזל טוב, מצאנו לנו פינה שקטה, וידידי סיפר את ששמע מאימו בארצות הברית הרחוקה.
אבי שליט"א עובד כמשגיח כשרות במאפיית מצות בעיר מוכרת בגולה. תוך בחינת מצב העבודה והכשרות במפעל, הבחין אבי באחד העובדים שמתיישב מדי פעם, מעלים עין מהשעון, לא מספיק דרוך ומזלזל בהקפדות החמורות באפיית מצות.
הוא התקרב אליו, העיר לו בעדינות ואמר שכמשגיח כשרות הוא חייב לקיים כאן מצוות תוכחה ולוודא שהעבודה נעשית כמו שצריך. העובד הקשיב בחצי אוזן אטומה והמשיך בשלו, משדר זלזול בכללי המקום.
כשהעיר לו אבי בפעם השנייה, רתח העובד וזעם. נעמד מול אבי, שלח לעברו מבט רושף ופתח פה מפיק מרגליות. הטונים גברו ועלו, החום עלה לו לראש, המוח התמלא בעשן ושלח פקודה לגפיים: לתדהמת כל הנוכחים העובד שלח יד לאבי והעניק לו סטירת לחי מצלצלת, שקולה הדהד בכל רחבי המפעל.
המפעל עצר את נשימתו. עשרות עובדים נאלמו דום מול דמו שנשפך. אבי דמם גם הוא. לחץ דמו השתולל וזעם, מילים כדורבנות הסתדרו לו בגרון, מבקשות רשות לצאת. העובד הזה החציף פניו, הפר את כללי המקום, השפיל את כבודו ברבים על לא עוול. באותם רגעים נזכר אבי בנכדותיו – בנותיי, ודמו המשתולל שקט באחת.
דומיית המלחמה חלפה. אבי דפק על השולחן, משתיק את השקט שעמד שם ממילא, סמיך ומביך, ובעוד כולם מתכוננים לקיתונות של רותחין שיישפכו על האיש, נרגעו פניו של אבא והוא הכריז: 'ובכן, הריני מבקש סליחה מר' לייזר היקר. אני מבין שפגעתי ברגשותיו. אולי באמת לא כל מה שאמרתי היה צריך להיאמר, ואני מתנצל על כך'.
בום. פניו של העובד סמקו והחווירו. בקשת הסליחה של אבי פגעה בו במקום ששום מילת תוכחה לא הייתה פוגעת. הרכין את ראשו וניגש לאבי להתנצל בדמעות. בקשת סליחה הדדית, מחילה כללית, ומשהו טהור, נקי ומרומם חזר לשכון בין כותלי המפעל.
ושוב נלחש 'לשם ייחוד', שוב התערבבו קמח ומים, בצק נילוש במהירות, חולק לפיסות, רודד, חורר. מצות הוכנסו אל התנור בזו אחר זו, ריח טהור התפשט באוויר. רשרוש עדין של סרט נע ניסה למחוק את הדי הפצצה שנפלה כאן בשעה האחרונה, ונוטרלה לה בשקט.
מייד אחרי שחזר אבי הביתה וסיפר את סיפורו, התקשרה אליי אימי עם ההבטחה שהישועה בדרך. והנה כמו תמיד צדקה אימא שלי".
מגש הרוגלעך התרוקן, בירכנו על המחיה. לחצתי את ידו של ידידי ואיחלתי לו שמחה נוספת בקרוב אצל הבת השנייה.
בורא העולמות, יוצר כל הלבבות, המשיך ורקם את הפאזל המושלם. שבועיים נוספים חלפו, שוב הגיע ר' שמעון כשמגש תקרובת בידיו, קמטי פניו החליקו וחיוך האיר אותן. שמחה שלמה באה אל ביתם.
שוב מצאנו לנו פינה לרוגלעך וללחיים, לסיפור של ר' שמעון יש חלק שני. חלק נוסף שהגיע אל אוזניו מצידו השני של האוקיינוס.
בשעת ערב קרירה באותה עיר מוכרת בגולה הלך בן דודי, בחור צעיר מעט אחרי בר מצווה, לתומו ברחוב לכיוון הבית. בעודו צועד הוא שמע מאחוריו קריאה יהודית מוכרת: 'צענטער, ערבית, צענטער!' כיוון שטרם התפלל ערבית הצטרף בשמחה כעשירי למניין ונכנס אל השטיבל הסמוך.
נכנס וראה שעמוד התפילה עדיין ריק, הבין שהציבור מחפש מתנדב. כיוון שהתברך בקול צלול ולא סבל מאימתא דציבורא, התנדב לגשת אל מול העמוד, פתח את הסידור. 'ה' שפתי תפתח'.
'חצוף!' שטפה אותו מקלחת צוננת מאחוריו. יהודי קשיש רשף לעברו. 'הדור של היום, חוצפה יסגי! מי ביקש ממך בחור צעיר לגשת לעמוד??? צעיר מכולם ומעז פנים!'
בן דודי טרק את הסידור, לקח את רגליו וברח מהשטיבל בלי להסתכל אחורה.
ביציאה מהשטיבל עצר אותו בחור מבוגר ונעמד כמחסום בדרכו. 'תן לברוח', התחנן הבחורצ'יק, סימני דמעות כבר נצצו על פניו. חייב את הפינה המגוננת בבית, עכשיו. הבחור החזיק בידיו, הסתכל לו לתוך העיניים ואמר: 'ראיתי את הביזיונות שהרווחת עכשיו'.
'הרווחתי? ביזיונות?' לא הבין על איזה רווח מדבר ההוא, פניו האדימו. בחורים אחרי בר מצווה לא אמורים לבכות…
הבחור ליטף לו את הכתף. 'רגע לפני שאתה בורח הביתה לבכות תזכיר את השם שלי. תתפלל עליי בעת הרצון הזאת. אני מחכה כבר עשר שנים לזיווגי". לחש את השם וברח הביתה.
אחרי אירוסי הבת שלנו השניה, כשחזר אבי הביתה והנכד הצעיר בא לאחל לו מזל טוב, הוא ראה במו עיניו את סגירת המעגל: בתי זכתה להתארס עם אותו בחור. הבחור 'שלו', שזכה לתפילתו רגע אחרי ביזיון.
