הסיפור שלנו התרחש בחודש שבט תשע"ה, בנסיעת המשפחה המורחבת, כמידי שנה.

גלגלי המטוס עזבו את ארץ ישראל החמימה, חווינו מספר שעות של אחווה משפחתית, ולאחריהם נחתנו על אדמת רוסיה אוקראינה הקפואה, חבורה משפחתית מלוכדת.

הקור הרוסי המזרח אירופאי קיבל את פנינו בלובן חסר פשרות. מיהרנו להתכרבל במעילי צמר, כפפות וצעיפים. נסיעה קצרה ארוכה הובילה אותנו אל ברז'אן העיירה, ואל ציונו של זקנינו, ר' שלום מרדכי שבדרון הידוע כמהרש"ם מבערז'ן.

הציון התגלה בדרך נס בשנת תשס"ד, אך לפני אחת עשרה שנים. ומאז אנחנו באים אליו מדי שנה בשנה. משתטחים לשפוך את צקון לחשנו, איש איש וחבילת בקשותיו, ומעגלים שצריכים להסגר, ובעיות שצריכות לבוא אל פתרונן. הכל נלחש במקום הקדוש הזה, שבו טמון סב גדול. סב שזכה לפסוק הלכות לדורו וממעיינותיו אנו שותים עד היום.

יום חמישי היה יום היארצייט. שהינו בתוך אהל הסמוך לציון, ואחר זמן מה יצאנו אל קברי צדיקים נוספים, מתפללים ואומרים את פסוקיו של דוד המלך. לילה ארוך נסענו באוטובוס מיושן, ופתיתי שלג רקדו בחלונות. עצרנו לחנות בעיירה טשורקוב ובעיירה בוטשאש השתטחנו על ציונם של גדולי עולם והמשכנו לקברי צדיקים נוספים. האווירה הייתה מרוממת, חבילות של בקשות התפרקו מאתנו, לאט לאט. הלב נעשה קל. וככל שעבר הזמן וגברה העייפות, הלכה שירה ומלאה את חללו של האוטובוס. שירת הודיה על הישועות שבדרך, וניגוני רגש משתפכים.

היו עיכובים שונים, שגרמו לנו להגיע אל העיירה מז'יבוז', עיר קבורתו של אור שבעת הימים רבינו ישראל הבעל שם טוב, זכותו תגן עלינו, שעות ספורות לפני כניסת השבת.

"נשאר לשבות כאן בעיר" אמרו זקני החבורה. "זה לא זמן להמשיך לנסוע לכיוון פינסק, כפי שתכננו מראש. צריך להתארגן לשבת במז'יבוז'". חפשנו אפוא מקום אכסניה ראויה לשמה. התכנית המקורית הייתה לשבות בפינסק דליטא, סמוך לציונם של אדמו"רי סטולין קרלין, אולם מסיבות שונות שונתה התכנית והתגלגלו הגלגלים לכיוון מז'בוז, מקום מנוחתו של הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו, סמוך ונראה לשבת קודש. התארגנו עם כל צרכי השבת וכל בני החבורה נכנסו למקום האכסניה לנוח, לאגור כוחות לקראת בוא הכלה.

סמוך לציונו של הבעל שם טוב, פגשתי צעיר מקומי תוהה. כיפה לבנה התארחה על ראשו והוא נראה אובד עצות.

"אתה מחפש משהו, מישהו?" שאלתי אותו.

"אני צריך כהן בדחיפות" אמר הזר. "אני צריך לעשות פדיון הבן".

"אבא שלי שליט"א נמצא כאן בפנים" אמרתי, והצבעתי על ציונו של הבעל שם טוב. "אכנס ואשאל אותו, אולי הוא יוכל לעזור לך".

אבי יצא לקראתו אל הקור שבחוץ. "מה אני יכול לעזור לך, ר' ייד?" שאל אותו אבי. הזר הניע את כיפתו בביישנות. "אני צריך כהן, לעשות פדיון הבן" העברית שלו הייתה רצוצה, אבל מובנת. אבי הביט באיש, מנסה לאמוד את גילו, ולנחש את הסיבה לכך שהוא החליט לפדות את עצמו ביום בהיר אחד. "אתה בכור?" שאל אותו. "אתה רוצה לפדות את עצמך? בן כמה אתה?"

"הרב, לא מבין!" אמר האיש. "לי נלד תינוק, שבת הוא היה בן שלושים יום. אני, אנחנו, הוא, יהודים. צריך לעשות לו פדיון הבן". הם התיישבו על ספסל חלוד. אבא שלי רצה הסבר. "אני לא מבין… מי אתה, היכן אתה גר, ומי אמר לך שצריך לעשות פדיון הבן?"

"אני גר בעיירה סמוכה, מרחק שלשת רבעי השעה ממז'בוז'" אמר האיש. "יש בעיירה קבוצה קטנה של יהודים. הקמנו שם בית כנסת קטן הפתוח שלש פעמים בשבוע, מתי שצריך לקרוא תורה: יום שני, יום החמישי ויום השבת. זה למה בימים אחרים, יש לכולם עבודה, אז מתפלל בעבודה".

"ומי הסביר לך שצריך פדיון הבן?"

"אף אחד לא הסביר לי. זה התנ"ך הסביר לי, כשקראתי בתורה. המילים של בורא עולם! היה כתוב, כל בכור בניך תפדה".

"מתי נולד התינוק שלך?" פניו של היהודי זהרו. "בן שלי נולד בשישי בינואר!" אמר. "זה היה ביום חמישי. לפי חשבון שלי, בשבת נהיה שלושים יום. הייתי בבית כנסת, מצאתי ספר 'שולחן ערוך', היה כתוב שם, שאם יוצא שלושים יום שבת, דוחים פדיון הבן למוצאי שבת. אבל אני, אין לי כהן, מה אני אעשה?" קמט דאגה הצטייר על פניו התמימות, התוהות של האיש.

"לא ידעתי מה אני עושה. קמתי, נסעתי לצדיק שקבור כאן" הוא הצביע את האוהל הקדוש של הבעל שם טוב, "אמרתי ככה: רבונו של עולם, תעזור לי בזכות צדיק הקדוש שנמצא כאן! תשיג לי כהן! ו… זהו. אני כאן, מחכה שרבונו של עולם יענה לי". הוא שילב את ידיו בעמדת המתנה.

"לא פשוט לארגן פדיון הבן" אמר לו אבי והחביא חיוך מתחת לזקנו. "צריך לארגן סעודה, ומטבעות כסף… איך אפשר לעשות את זה מהרגע להרגע, עוד מעט נכנסת השבת… ואתה לא גר כאן".

"שלשת רבעי שעת נסיעה" אמר היהודי וצער על פניו. "לא יודע למה דחיתי את זה עד עכשיו, אבל ככה יצא, ורק עכשיו הגעתי אל הצדיק. אבל, מה משנה מתי באתי, במילא אין לי כהן. איך אתה יכול לעזור לי בכלל, הרב".

"יש מנהל לעולם שלנו, וגם למעז'בוז' הקטנה!" אמר אבי בהתרגשות. "אם היית מגיע לכאן לפני שעתיים, לא היית פוגש אותי. אם היית מגיע עוד חצי שעה, היית פוגש ציון ריק. אם היית מגיע במוצאי שבת, כבר לא היינו כאן, תכננו לצאת ממז'בוז' מיד עם צאת השבת. טוב שבאת בדיוק עכשיו" אמר, מול עיניו המתעגלות של האיש. "עכשיו שדברנו, אני יכול לספר לך שיש לך, לא כהן אחד, אלא חמשה עשר כהנים!"

הוא מדד את אבי. הבעת פניו הרצינית, וזקנו היורד על פי מידותיו שוו לו מראה של רב טיפוסי. הרב הזה וודאי לא עובד עלי, אמר האיש לעצמו. "אז, כבוד הרב רוצה להגיד לי ש… יש לי כהן לפדיון הבן?" שאל כדי לוודא. ומול ההנהון של אבי הוא יצא בריקוד, חסר צורה וקצב, רגליו רפרפו בקלילות על מרבד השלג. "יש לי כהן!!! יש לי כהן! הצדיק שלח לי כהן!".

"אולי תבואו לשהות איתנו בשבת?" הציע לו אבי. היהודי סרב, אמר שיש לו אשה וילד בעיירה הסמוכה. הוא יחזור כעת הביתה, ובמוצאי שבת, מיד עם צאת הכוכבים הוא יכנס אל רכבו ויגיע הנה, לקיים מצוות פדיון הבן.

הייתה לנו שבת מרוממת, גדושה בתורה ותפילה, שירה וזמרה. מיד עם צאת השבת, אחר שהבדלנו על היין גייסנו כוחות משותפים להכין סעודת פדיון הבן. וכפי שהבטיח, חלפה רק שעה מצאת השבת והיהודי, עם אשתו והתינוק, מלווים בשני יהודים מקומיים, עמדו בפתח האולם. הם סקרו את הנוכחים הרבים. "כל אלה כוהנים?" שאל היהודי. "רובנו כהנים, משפחה אחת, צאצאים למהרש"ם זכותו יגן עלינו" עניתי לו. "לא להאמין…" אמר. העביר מבטו על פני הנוכחים, ועיניו רטובות.

אבי ניגש אליו, שאל אותו אם יש לו מטבע כסף, כדי לפדות את בנו הבכור. "יש לי" אמר האיש, והוציא אונקיית כסף, הכי טהור שיש, שהספרות 999 חרוטים עליו. (מספר המעיד על דרגת נקיון גבוהה ביותר). אבי הסתנוור מגוש הכסף הזה. "למה כל כך הרבה?" שאל אותו. יכולת להסתפק במטבע הרבע יותר קטנה, ועדיין לקיים מצוות פדיון הבן בהידור". "זו מצווה של פעם בחיים" ענה האיש. "ובשביל המצווה הזאת, אני רוצה לשלם הכי הרבה שאפשר".

ערכנו שולחן גדול בחצר בית המדרש הסמוך לאהל הבעל שם טוב זיע"א, האב והכהנים וכל שאר בני המשפחה, נטלו ידיים לסעודת המצווה הנדירה.

אבי הניח את התינוק בקערה, וכל נשות המשפחה שהיו איתנו תרמו את תכשיטיהן לקשט אותו. הוא הביט על אבי במבט ילדותי חכם, מבעד לזהב שקישט אותו והאזין לנוסח הפדיון, שיצא מפי אביו.

דמעות שטפו את פניו של האב הצעיר, כאשר אמר: "זה בני בכורי והוא פטר רחם לאמו הישראלית וכו'"

אבי שאל אותו כנוסח הכתוב: "מה בנבית טפו ליתן לי בנך בכורך… או בנבית לפדותו בחמש סלעים" ומיד אחר כך הסביר את השאלה בעברית פשוטה.

אבי הסביר לו את עניין פדיון הבן. "אתם צריכים להחליט, אם לתת לי את התינוק שלכם, או לפדות אותו, ולתת לי ככהן מטבע כסף תמורתו" ניסה לפשט להם את העניין.

אמו של התינוק, שעמדה במרחק מה. שמעה את הדברים ודמעות שטפו את פניה. "אני לא רוצה לתת את התינוק! אני אוהבת אותו! אני רוצה רק לפדות אותו!" אמרה בתמימות. אבי הרגיע את שניהם. ואמר שהוא יפדה את התינוק כדת וכדין.

אחר טקס פדיון הבן, אבי אמר את הנוסח המלא; והאיש אמר את שתי הברכות, על פדיון הבן ושהחיינו כשדמעות יהודיות שוטפות את פניו; ואונקיית הכסף המהודרת עברה לרשותו, פצח הציבור בריקוד סוער. שטפנו את האב הצעיר באיחולים נלבבים, שזה הקטן גדול יהיה, ויזכו הוריו לרוות ממנו רוב נחת יהודית. הוא ענה אמן נרגש על כל ברכותינו, וחיבק את התינוק אל לבו.

הופעל טייפ, חוברו אליו רמקולים, והריקודים הלכו והתחממו, הלכו והתלהטו. מישהו התנדב להרים את האב המאושר על כתפיו, הוא מחא כף אל כף ופניו זורחות באושר יהודי צרוף.

"ביקשתי כהן, הצדיק שלח לי חמש עשרה" אמר בין ריקוד לריקוד.

הייתה סעודת מצווה. נטלנו ידיים ואכלנו, אחר הסעודה יצאנו שוב בריקוד. מחיאות הכפיים וטפיפות הרגליים גברו על המוזיקה רבת העוצמה. הלב היהודי של האיש שר שירה משלו. הריקודים נמשכו עמוק אל תוך הלילה.

וכשנדמו השירים והמשפחה הקטנה הודתה לנו בפעם החמישית, טרם נבלעה אל תוך הרכב והביתה, אמר אבי:

"אני חושב, שמימיו של מרן הבעל שם טוב זכותו תגן עלינו, לא היה כאן במעז'בוז' פדיון הבן, לתינוק שמלאו לו שלושים יום".

ועוד פדיון כזה, עם חמשה עשר כהנים ושירים אל תוך הלילה, ואונקיית כסף שכזו, מז'בוז' ודאי מעולם לא ראתה.

זה הסיפור שלנו. סיפור של השגחה פרטית מופלאה שהובילה אותנו, משפחה של כהנים מיוחסים, אל עירו של הבעל שם טוב כמענה לתפילתו של יהודי.

הוא ביקש כהן לפדות את תינוקו, וקיבל חמשה עשר.

(סופר למרווה לצמא על ידי בנו של הגאון ר' יעקב חנוך הכהן שבדרון שליט"א).