הטור הקודם שפתח בשאלה 'מה זה חנוכה בשבילך',
זכה למטר תגובות זועם וזה היה משמח מאד,
כי טור שמצליח לעורר זעם, מספר לנו שהצליח לגעת.
והנה הטענות במלוא הכבוד שמגיע להן:
הראשונה: איך הפכנו לחלקים טכניים על מדף, ממויינים לכאן או לכאן! איך מאבחנים אותנו באינספור אבחונים ומחלקים אותנו בחדות לקבוצות ותתי קבוצות של טיפוסי אישיות, איך הפכנו לתוצרים עם מבנה ידוע מראש, איך רואים אותנו כמו רובוטים בעלי מערכת הפעלה אוטומטית: אם את רובוט מסוג איי, תגיבי כך בסיטואציה זו; ואם את רובוט מסוג בי, תגיבי אחרת באותה סיטואציה.
אחריה: למה האשה הלא מסתדרת, זו שאינה מסונכרנת לעולם עם לוח השנה וכנפיה מתעופפות לכל מקום מלבד הבית, רצפתו הדביקה וזעקתו לעזרה;
למה האשה הזו זוכה לכל כך הרבה אהדה מעל כל במה כתובה? מה עם הנשים מהסוג הראשון שמנית? אלו שחנוכה הוא בשבילן זמן נחמד לגיבוש משפחתי, הנמכת פרופיל עבודה וקריאה רגועה בספר? כאשר את מדברת על צלליות רוקדות בין שלהבות, וכאבים שצצים סביב שולחן משפחה פסטורלי, הן מרגישות מחוץ לעניינים.
האם להן אין קשיים שרובצים על הלב? הן לא צמאות אהדה?
למה רק הלא יוצלחיות שבוכות אל הכרית את העוגה שהתפשלה להן למרות הדיוק במתכון, את הארוחה שנשרפה רגע קטן אחרי האחרון, ואת השמלה החדשה שטעו בהוראות הכביסה שלה והיא נקרעה,
למה רק הן זקוקות למילים מנחמות וטובות?
למה זו שכן השקיעה ולמדה ועבדה והזיעה כדי למנוע את כל הבעיות האלה מראש, ועובדת עם מחשבה וסדר כרונולוגי, אינה ראויה למחיאות כפיים, למילים טובות ולתזכורת, שבורא העולם רואה את מאמציה ושמח בהצלחותיה?
אכן. חד משמעית איננו רובוטים בעלי מערכת הפעלה אוטומטית.
בכולנו פועמת קשת רחבה של רגשות. בכולנו קיימים כאבים ושמחות ואכזבות. לעתים קורה לנו והקשת נמעכת בסערת היומיום, בעיקר כשצריך: לרוץ לאינסוף, להספיק, לעשות ולתת ולבנות.
לעתים היא טובעת בתוך ים של צלילים ופריטים ועשן מכוניות ומכונות שהתקלקלו ואמצעי תשלום כאלה או אחרים,
ולעתים הקשת הזו, מכל מני סיבות, היא פחות צבעונית וזועקת. פחות מכאיבה, פחות משמחת וממתיקה את החיים וגם פחות מפרקת.
מחקרית, עשרים אחוז מתוך האוכלוסייה שלנו מכונים 'אנשים רגישים מאד'. (את האבחנה ניתן לראות גם פיזית במבנה המוח).
אלו הם יצורים בעלי קשת רגשות רחבה וצבעונית ומרשימה עד מאד. האדום שלה הוא עז, הורוד הוא ורוד עד צמרמורת, הירוק הוא צמיחה – צמיחה והכאב הוא כאב מצולות. הקשת הזו אינה מסכימה להיכנע לסערות ולא לנסיונות הקטנה.
אפשר לתעל אותה למקומות טובים, למצוא לעודפים שלה תעלות ניקוז.
בין אלו לאלו יש סקאלה רחבה ואינסופית. מעבר לזה, כולנו באותה סירה.
כולנו יהודיות טובות,
כולנו גם וגם:
כולנו לפעמים סביבונים בסחרחורת,
כולנו לפעמים סופגניה עצלה בצלחת,
וכולנו לפעמים, והלוואי כמה שיותר,
זוכים להיות שלהבת.
ולמה פנו מילותי דווקא לצד הרגשני של הסקאלה?
התשובה היא פשוטה מאד: רק הוא, שרד את הטור הזה עד הסוף 🙂