הבוקר היה שברירי שכזה, ובהמשך היום ליוו את שושנה יסורי מצפון עזים.
היא פגעה בו, בבעלה המסור, וזה כלל לא הגיע לו.
"אינך עוזר לי!" כך אמרה לו בבוטות, ברגעי הבוקר הלחוצים, "לא מעניין אותך הבית הזה ומה שמתחולל בתוכו! ראשך ורובך במקום אחר! אינך רואה את האנדרלמוסיה המתחוללת? מה השלווה הזאת? אינך עוזר לי ומעולם לא נשאת בעול!" קבעה בנחרצות אכזרית, ופניו אשר הלבינו והביעו כאב אינסופי, סיפרו לה ששגתה.
"אינני עוזר לך? מעולם לא עזרתי לך?" שאל בכאב עצור. "מעניין מאד, מי קנה לך הבוקר הזה לחם וחלב, ועמד בשבילם מחצית השעה בתור?" השאלה נותרה תלויה ועומדת, הוא עזב את הבית לכיוון הכולל והכאב ליווה את צעדיו.
היא רצתה לחזור בה, חשה שהמקלחת הזו הגיעה אליו שלא בצדק, היו אלא רגעים של חולשה והיא לא באמת התכוונה לאשר אמרה.
כל הבוקר ייסרוה כליותיה, והיא הבטיחה לעצמה חזור והבטח, כי מיד בפוגשה אותו היום בצהריים תתנצל ותפייסנו.
אך פתח את הדלת, ופנה בצעד כבד לכיוון מתלה המעילים, והתנצלותה המגומגמת הגיעה אך בקושי לאוזניו העייפות: "אני מתנצלת על המילים שלי בבוקר…" הצליחה להתפטר סוף סוף מן המילים הבלתי נעימות, כמו משילה מעצמה מעיל צמר ביום חורפי.
"אפשר ליטול ידיים לארוחת הצהריים…" היא מנסה לעבור הלאה, להחליק עניין, "לגמור סיפור"… אך פניו נותרות מעוננות, ואומרות לה ללא קול: 'ההתנצלות הזו, המגומגמת והעדינה, אמורה לחפות על עוצמת מילותייך בבוקר? לו היו באותה אוקטובה… לו היית מחליפה בין היוצרות…'
« לפרק הקודם | לפרק הבא »