"כששמעי בן גירא השליך לעברו אבנים, מה הייתה תגובתו של דוד המלך?"
השאלה הזאת, אשר כתובה הייתה במחברת נביא של תהילה בת העשר, תבעה מאימה מענה.
"מדוע את שואלת אותי? למי ניתנו שיעורי הבית, לך או לי?" השיבה נעמה האם בשאלה, למרות שידעה את התשובה לגמרי בעל פה…
"לא יודעת, לא זוכרת! מה אמא גם את לא יודעת? נשאל את אבא! הוא בטח יודע. הוא הרי 'תלמיד חכם', רגע אבל איפה הוא בכלל? תמיד הוא כבר בבית כשחושך בחוץ?!"
"אני יודעת את התשובה תהילה'לה, יודעת מצוין, ואני רוצה דווקא שתזכרי את מה למדתן בשיעור"
לאט ובסבלנות כיוונה את תהילה אל התשובה. כשבליבה החל לפעפע משהו מסוכן, כמו אש המגדילה את להבתה: איפה הוא? שוב הוא מאחר! הכעס החל לצאת משליטתה. עוד מעט, כשהילדה תסיים את שיעוריה, תרים אליו טלפון, אוהו איזה טלפון! איך זה שכל יום הוא משאיר אותה לבד עד שעות הלילה הקטנות? נראה איזה תירוץ ימציא היום! הלהבה בתוך ליבה הלכה וגבהה, והיא חשה על סף התפוצצות. מבעד לערפילי העשן שמעה את תהילה:
"כזה גיבור הוא היה, דוד המלך! עד כדי כך? הוא היה צדיק הכי ענקי! איך הוא הצליח לשלוט על עצמו??? אני מנסה לחשוב, אם מישהו, נגיד חברה שלי, הייתה נותנת לי סטירה קטנה ככה באמצע הרחוב, לא, אני אפילו לא יכולה לחשוב על התגובה שלי! טוב אני לא כזאת צדיקה! תגידי אמא, את היית עומדת בזה?"
תהילה הנלהבת השתתקה.
לשונות האש בתוך ליבה של נאוה, נבהלו, ואט אט החלו לסגת אחורנית.
הלואי! אני כל כך מקווה ורוצה להיות בכיוון הזה, אנחנו כולנו רוצים תהילה נכון? נשקה את ביתה ושלחה אותה למיטה.
האש בליבה כבתה לגמרי.
הרי השם אמר לו לאחר, ואף נתן לו הסיבות לכך…
לא נגשה אל הטלפון.
וכשחזר, מאוחר בתוך הלילה,
חייכה רק ולא אמרה דבר.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »