הבוקר היה קריר ובהיר. שרוליק ירד במדרגות בשקט, שקוע במחשבותיו. גלעד הלך אחריו, חושש להשמיע צעדים רועשים מדי. בקומה השניה נפתח תריס ברכות, זוג עיניים מצועפות עקבו אחר הליכתו של גלעד. יסמין לא נעה, רק עיניה ליוו את הגב הכפוף של בנה. הוא נראה גבוה יותר מהזמן האחרון שראתה אותו באמת. יותר שבור, אבל גם יותר חי. ואיך זה שהוא נמצא כאן במרחק נגיעה והיא צריכה להמשיך לחכות לו בגעגוע?
אדם נעמד מאחוריה. "את עוקבת אחריו?" שאל בשקט. "אני מתגעגעת אליו," היא לחשה. "מתפללת עליו ורוצה לראות שהוא בסדר". אדם צקצק קלות. "מקווה שתמשיכי להסתפק ב'לראותו בלבד'… צריך לתת לו ספייס להיבנות חזרה אחרי כל הדברים שפוררו אותו. תני לשרוליק להיות זה שמחזיק אותו בינתיים." יסמין עיקמה אף. "הוא אברך כל כך צעיר ותמים, הוא בעצמו אמר לנו שאין לו שום ניסיון בעבודה עם נוער… אתה לא חושב שאנחנו נותנים בו אמון מוגזם?" אדם ניער את ראשו. "הוא איש שגדל כל ימיו וחי ושוחה בתורה. אמא שלי תמיד אמרה, שהתורה מיישרת דעתו של אדם, ככל שהאדם מונח יותר בתורה כך גדל האמון שלי בו. המאור שבו יחזירנו למוטב, הלוואי". יסמין חייכה, קרן שמש מנחמת ליטפה את אותיות הסידור כשהמשיכה את ברכות השחר.
גלעד דילג מעל שלולית ואז נעצר בלי סיבה נראית לעין. שרוליק עצר אחריו, מתאפק לא להציץ בשעון. "הכול בסדר?" "סתם…" גלעד שיחרר אוויר, כפות ידיו בכיסים. ריח של אדמה רטובה הזכיר לו משהו.
התמונה עלתה פתאום, בלי שביקש: זה היה בדיוק בעונה הזאת של השנה, כששלוליות קישטו את הרחובות וגם את הוואדי הסמוך לבית. הוא נגרר אחרי חבורת ילדים גדולים ממנו, יחד איתם הוא גילה גדי קטן. הוא היה כה חסר אונים, עיניו התמות חיפשו מישהו שיציל אותו, אבל לגלעד לא היה אומץ להוציא אותו מידיהם של הילדים הגבוהים. גלעד עמד קפוא בצד, רועד כמו הגדי בעצמו. אחרי שהגדולים דחפו אותו לתעלה רדודה, הילדים שמעו מבוגר מתקרב וברחו. גלעד לא ברח, התכופף אל התעלה, הרים את הגדי, חבק אותו, וסחב אותו הביתה. מאותו יום משהו השתנה בו.
הרגליים של גלעד חזרו להווה. הוא בלע רוק מר, כמעט נחנק. "סתם הריח הזה הזכיר לי משהו," אמר, אבל הקול שלו נשמע רחוק. זיכרון הגדי הפך לגוש קר בבטן.
הם הגיעו לכולל. היכל הלימוד כבר התעורר. שרוליק הצביע על פינת המשקאות. "נתחיל בקטן. תרתיח מים, תארגן תה… סך הכל יהיה לך חלק בתורה שלנו," שרוליק קרץ לו. גלעד חייך בקצה הפה. זה היה חיוך מאולץ. בזמן שהמים רתחו, אברך צעיר ניגש אליו. "נו, נפתלי, אתה נראה בחור חכם. אנחנו בדיוק דנים על שחיטת בהמה. אולי תצטרף אלינו לשיעור היום?"
גלעד קפא. הכפית רעדה בין אצבעותיו. איך בדיוק היום זה נושא השיעור שלהם? "להרוג בעלי חיים כדי לאכול אותם? נראה לי קשה. נשמע לי אכזרי." האברך חייך באדיבות. "זה מעניין, כי ההלכה בנויה בדיוק כדי שלא יהיה אכזרי." אברך שלישי הוסיף: "שחיטה יהודית היא חתך אחד, מדויק, שמפסיק את התחושה מיד. אין מוות איטי. אין עינוי." גלעד שוב ראה מול העיניים את הילדים הגדולים מהשכונה צוחקים ברוע כשהגדי הקטן מחליק בבוץ. "גם הילדים ההם, בוואדי, לא רצו להרגיש אכזריים. הם פשוט צחקו. זה לא הופך את זה לפחות אכזרי." האברך שתק.
גלעד כבר לא הקשיב לתשובות. הבחילה הלכה והשתלטה עליו. הוא זז לאחור, משך את ידו מפינת המשקאות, והקפיץ את הכפית הרטובה אל תוך הכיור. הוא עבר ליד שרוליק בלי לומר דבר. יצא אל האוויר הקר. שרוליק הביט בו ושתק.
הרגליים של גלעד הוליכו אותו לוואדי הישן. הדבר היחיד שנשאר מאז הוא ריח הגשם. במקום תעלה ושיחים, עמדה שכונת מגורים שלמה. בית לבן רב קומתי ניצב בדיוק במקום שבו הייתה התעלה הרדודה. האספלט החליף את הבוץ. המציאות החדשה נבנתה כליל על הריסות הזיכרון שלו. הוא גילה שאין לו וואדי לברוח אליו, רק שכונה שלמה שהכחישה את כאבו.
משהו זז פתאום מבין שיחי ההיביסקוס, קיפוד קטן הגיח בזהירות, חוטם לח מרחרח את שפת המדרכה. הוא הרים את ראשו, ועיניו הנוצצות והשחורות ננעצו ישירות בגלעד. לרגע קצר, הגדי הקטן חזר לחיים. אלה היו אותן עיניים אבודות, שחיפשו מישהו שיציל אותן. הלב של גלעד דפק בעוז. "נמנמן?" לחש, מתגעגע פתאום ליצור חסר האונים שפגש אי שם בצפון.
הקיפוד לא זז. רק עין אחת נותרה סגורה למחצה, וכתם אדום כהה בלט על צדו. הוא היה פצוע. הבחילה שעלתה בגלעד בכולל נשטפה באדרנלין. הוא לא יכול להתעלם שוב. הוא התכופף, הרים אותו בזהירות, מניח אותו בתוך הקפוצ'ון שלבש.
גלעד עמד זקוף. שרוליק אמר לו שיש לו חלק בתורה שלהם. הוא יודע שהתורה הזאת שייכת גם לו, ואיסור צער בעלי חיים הוא חלק מכל הדבר הזה. הוא הסתובב, וצעדיו חזרו לרחוב, שואף אוויר קר של התחלה מחודשת, כשחייו של יצור קטן תלויים בו.
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
