הדלת נפתחה חרישית, כאילו גלעד מבקש רשות מהקירות להיכנס. הקיפוד היה קפוץ בין ידיו עטוף בקפוצ'ון כמו תינוק חולה . הוא נשם נשימות קצובות, גוף עגול ומחוספס שמתכווץ בכל רעד.
גלעד התיישב על הספה, מניח לרגליו הקטנות של הקיפוד להאחז בכף ידו.
הילדים נכנסו דקות אחריו עם סערת התיקים והקולות של אחר הצהריים.
מול כדור הקוצים, מוישי קפא.
“מה זה? זה… חי?”
גלעד הנהן, ליטף את המעטה הקוצני. הקיפוד פער עין אחת, השנייה סגורה ונפוחה.
רוחלה עצרה את הנשימה.
“אוי… מסכן… נראלי שהוא צריך קופת חולים”
חיליק התקרב, עוקב בעיניים גדולות אחר היצור.
ומוישי קרא בשביעות רצון. “אמאאאאאאאא! יש לנו קיפוד בבית!!” הקריאה פילחה את כל הדירה.
מטי יצאה מהמטבח כשידיה עדיין רטובות. אוי לא. ראשה נטה קדימה, חיוך מנומס נסוג חצי דרך.
עצמה עיניים לשתי שניות, סופרת בשקט עד עשר כדי לא לתת לצעקה לצאת ממנה.
היא חזרה אל הכיור. פתחה את הברז, לא מוצאת לעצמה מילים.
הילדים כבר רצו למצוא ארגז.
מוישי מצא קופסת קרטון מהמחסן.
רוחלה הביאה את השמיכי העתיק שלה. מטי רשמה לעצמה בראש לזרוק אותה עוד הערב לפח.
חיליק הניח מפית תכלת מתחת — “כדי שלא יהיה לו קר!”
גלעד התכופף והניח את הקיפוד בארגז. ידיו רעדו כל כך עד שהשמיכה התקמטה.
“צריך לטפל בו,” אמר בקול רפה.
הילדים סבבו אותו במעגל מרותק.
“מה הוא אוכל?”
“איך הוא ישן?”
“אפשר לקרוא לו לולי?”
גלעד חשב רגע.
“קוראים לו נמנמן.” ככה ינציח את היצור ההוא שנעלם לבלי שוב ביער הצפוני.
השקיות מהסופר עדיין עמדו על השיש. מטי פרקה אותן לאט:
פירות, פסטות, סלרי
והיוגורט היקר שקנתה לעצמה—קצת פינוק, כי שרוליק אמר שמגיע לה.
היא נגעה בשטרות שאדם דחף לשרוליק הבוקר. הם ישבו בקפל התיק שלה, מחייכים אליה בשקט.
היא סגרה ארון, פתחה מגירה, החזירה כלים למקום, כיף לשמוע את הילדים שלך נהנים. כמה רע זה יהיה מצידה לקטוע את השמחה הזאת.
גלעד ישב על הרצפה ברגליים משוכלות, הקיפוד ניסה להתגלגל לכדור אבל כאב עצר אותו.
מוישי הניח לו טיפה מים בכף.
“תשְׁתֶה, חמוד…”
רוחלה גזרה פתיתי נייר ל“מיטה”.
חיליק שאל אם קיפודים שומעים סיפורים.
גלעד לא זז.
הוא הביט בקיפוד כאילו כל העולם תלוי בנשימה הקטנה שלו.
בפנים בערה אש של זיכרונות: גדי קטן, ילדים גדולים מדי, וואדי רטוב, ונמנמן קטן מיובש.
מטי העבירה מגבונים על השיש, למרות שלא באמת היה מלוכלך.
היא יישרה את הקערות על מדף.
התאמצה להתרחק מהארגז בלי להיראות בורחת.
היא ידעה שאסור לה להגיב בחדות מול גלעד.
אבל הראש כאב לה ובתוך הבטן, משהו התכווץ.
היא מעולם לא סבלה בעלי חיים…
הם מבהילים אותה. הם מכווצים לה את הלב והיא לא תצליח להסתיר את זה לאורך זמן.
רק בשבע וחצי שרוליק חזר מהכולל, מביא איתו ריח של גמרא.
ניגש לשתות כוס מים וראה מיד את הארגז, את הילדים סביבו.
את גלעד שיושב במרכז העניינים.
ואת מטי — עומדת ליד השיש, יד אחת נשענת על השולחן, פני האבן שלה מספרות יותר מאלף מילים.
כעס קטן התכדרר לו בגרון. הם סיכמו עם גלעד לא יהיה בבית בלעדיו! למה הוא מושך את החבל בכוח?
שרוליק פגש את עיניה של מטי והבין.
הוא כרע ליד גלעד. "נו, מה מצבו?”
גלעד הרים עיניים.
“הוא… נאחז. לא יודע כמה זמן נשאר לו לחיות, הוא צריך לראות וטרינר.” דיבר בנימה טראגית.
מטי לקחה את היוגורט מהשיש.
פתחה אותו בשקט.
התיישבה. תיכף תביא גם לשרוליק, לא רגילה לפנק רק את עצמה.
הקיפוד התכווץ בשמיכה. גלעד הניח עליו יד עדינה, הילדים עדיין ישבו סביבו,
ושרוליק חיפש מילים.
מטי בלעה את הכפית הראשונה של היוגורט. "בשלב הראשון, למה שלא יעבור למרפסת הסגורה? שם האכסניה של גלעד הרי" מטי אמרה בקול קפוץ.
"ומה יהיה בשלב השני?" שרוליק פתח את היוגורט שלו, טובל בו פרוסת לחם. מטי הגיבה במבט חסר אונים.
"לא יודעת" נאנחה, מורידה את הטון ללחישה, "אבל ברור לי שיהיה שלב שני".
המשך יבוא…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »
