שלום לכולכם, נעים להכיר: אני חילי.
השם הנכון שנתנו לי בברית המילה לפני תשע שנים, הוא יחיאל. ועוד מישהו חגג את ברית המילה יחד איתי: זהו שמילי, אחי התאום ששמו בישראל, ודאי הבנתם, הוא שמואל.
הנני הבכור מבין זוג התאומים הזהים (לגמרי!) ואני כמו הממרח של הסנדוויץ' – בדיוק באמצע. סבתא טוענת שהממרח תמיד הכי מתוק טעים, אני מקווה שהיא צודקת.
מעלינו יש את חיים, בן חמש עשרה, "ישיבה בחור" אמיתי. תלמיד חכם שלומד המון גמרא. הביתה הוא חוזר רק לשבתות ומביא איתו ריח של תורה. כאשר הוא מגיע רצה אמא לחתוך לו מעוגת השמרים הטעימה שלה, ושתי העיניים שלה זורחות כמו זוג פנסים. אני יודע שחיים עושה לה נחת, ומקווה שגם אני ושמילי וכולנו נלך בדרכו. נראה לי שאמא מתפללת על זה בכל שבת מול הנרות.
שנתיים לפנינו נולד אריה לייב, הוא ילד שובב עם פייעס כתומים, מתולתלים. המון נמשים רוקדים לו על האף בדיוק כמו שהוא – קופצני כזה שאוהב לרקוד ולהשתולל. יש לאריה לייב ה מ ו ן חברים. הוא מארגן כל מיני חבורות בשכונה, לא מזמן הוא בנה מחנה מקרשים, הכניס שמה כל מיני גרוטאות שמצא – אין לי מושג איפה. הוא יודע להפוך כל גרוטאה לרהיט (טוב לא ממש רהיט, אבל בשביל "מחנה" זה טוב…) בערב ל"ג בעומר – שמתחיל מיד אחרי פסח, הוא כבר מארגן קרשים למדורות, והמדורה של החבורה שלו תמיד יוצאת הכי גבוהה ומרשימה.
אריה לייב שובב יותר ממני ומשמילי גם יחד.
אנחנו שונים ממנו לגמרי. עוד תכירו אותנו בהמשך. בולעים כל אות כתובה בלי ללעוס, ואמא אומרת שהעולם הפנימי שלנו עשיר. לא שהבנתי לגמרי למה היא התכוונה, אבל המנגינה ספרה לי שזה משהו טוב.
אחרינו יש את יהודית. היא בת שנה וחצי וכולנו אוהבים אותה, מפנקים אותה, מרכיבים אותה על הכתפיים ונהנים לראות אותה צוחקת. את יהודית אני עוד לא מכיר לגמרי, כלומר – אני מכיר אותה, את הפנים המתוקות שלה ואת צבע השיער, אבל את יהודית עצמה, מה שאמא קוראת "עולם פנימי" עוד לא לגמרי… אולי מפני שהיא עדיין לא מדברת. המילים שהיא כן אומרת יוצאות לה נורא מבולבלות. "פיחושית" היא אומרת על חיפושית, וכשהיא רוצה חטיף היא מושיטה יד שמנמונת ואומרת "בליסטי!" (הכוונה לביסלי, אם לא הבנתם).
לפעמים אני מנסה לנחש לי בשקט למי היא תהיה דומה לכשתגדל.
ויש את אבא.
אבא שלנו הוא יהודי צדיק, ולא רק אני חושב כך… כל הילדים בכתה שלי מאד מעריכים ואוהבים אותו. כולם מחכים להגיע לכתה של רבה אופנהיימר.
ניחשתם נכון: אבא שלי ושל שמילי הוא גם הרב'ה של שנינו. בחיידר שלנו אין כתות מקבילות ובשכונה הקטנטונת הזו אין גם חיידר אחר. כך שכולנו כאן: שני ילדים ואבא אחד.
נראה לי שהכרתי לכם כבר את המשפחה החמודה שלנו.
אתם ודאי בטוחים שהחיים שלי מרתקים, והאמת היא שאתם צודקים לגמרי.
לפעמים שמילי ואני חושבים את אותן מחשבות, ואומרים את אותן מילים באותו רגע. וזה כל כך משעשע!
רבה קליין, הרבה שמחליף את אבא אחרי הצהריים, נוהג לספר לנו על שלמה המלך וחכמתו מדי יום. זה כמו ספור בהמשכים – כל יום הוא מתקדם בעוד פרק. זה ספור ארוך ארוך שמרתק אותנו וסוחף למקומות אחרים ולזמנים שלא הכרנו. אנחנו בולעים את הסיפורים בפה פתוח, ומשתאים כמה חכם היה המלך הזה, שהשם ברך אותו בלב חכם ונבון – כמו שהרב'ה הסביר לנו.
אז הוא ספר לנו על מלכת שבא שבאה לבחון את המלך ולראות אם הוא באמת חכם כמו שכולם אומרים עליו. היא הביאה לו קבוצה גדולה של בנים וקבוצה גדולה של בנות שכולם נראים אותו הדבר, נתן להם לאסוף אגוזים, ואז התחלקו הילדים לשתי קבוצות: קבוצה אחת נסתה לאסוף אגוזים בידיים ולא כל כך הסתדרה, וילדי הקבוצה השנייה אספו את שולי השמלה שלהם ויצרו מהם כמו "פעקאלע". מיד אמר שלמה המלך שאלו הם הבנים, והבנות שיש בהן טבע צנוע – לא הרימו את שמלתן.
כאשר היה הרבה עוד בתחילת הספור, עלתה בי מחשבה משעשעת. לא רציתי להפריע לרב'ה באמצע הספור, אבל מיד כשהוא סיים, שאלתי:
הם היו כל כך הרבה תאומים זהים?
בדיוק באותו רגע, באותן מילים ובאותה מנגינה יצאה השאלה הזו מפה נוסף. מהפה של התאום שלי – שמילי.
מובן שכל הכתה התגלגלה מצחוק, והשפם של הרבה רטט במשך רגעים ארוכים.
מאוחר יותר, כאשר ספרנו (שנינו ביחד!) את הספור המשעשע הזה לאמא, היא אמרה שזו תופעה מעניינת שקוראת הרבה לתאומים זהים.
לתופעה הזו קוראים "טלפתיה".
המשך יבוא…
לפרק הבא »