התגלגלתי במיטה, ניסיתי לספור כבשים אבל הם ברחו לכל כיוון, לא רצו לצעוד בשורה מסודרת.
כל הקולות בבית הלכו כבר לישון.
פכפוך המים בכיור הפסיק – אמא סיימה לשטוף כלים.
רשרוש דפי הגמרא – אבא סגר אותו והלך לאגור כוח ליום המחר
אפילו טפטוף המים מהברז באמבטיה פסק, אמא סגרה אותו היטב.
אריה לייב התעייף מעוד יום שובב ומלא מרץ והוא נושם במיטה שלצידנו בקצב אחיד. גם שמילי נרדם מזמן, וגם יהודית ממיטת התינוק שלה.
עכשיו נשאר רק השעון ותיקתוקו. תיק תק, תיק תק. הלילה שחור ושקט, ואף לא אחד מפריע לי לחשוב את המחשבות שלי.
פתאום נמאס לי לשכב במיטה. אני נכנס אל נעלי הבית, מדשדש בשקט ומתיישב לצד המכתבה, פותח את המגירה לאט. אסור ששמילי יתעורר.
בתוך המגירה יש עטים בכל מיני צבעים, קניתי אותם מדמי החנוכה שלי. שמילי עיקם אז את האף ואמר: 'עטים צבעוניים? זה עסק לבנות' אבל אני רציתי, אולי דווקא בגלל שהוא לא רצה… קניתי את העטים האלו ומאז הם נחים במגירה, עדיין בתוך הקופסא היפה שלהם.
הרבה זמן לא כתבתי איתם. הם חדשים ויפים, ויש להם נצנוצים קטנים בתוך הדיו.
מצאתי גם דף ריק, וגם סרגל. מתי התעסקתי עם הדברים האלה בפעם האחרונה?
בהתחלה מתחתי קוים ישרים על הדף. קוים אדומים, קוים צהובים.
אחר כך הוצאתי עט כחול והתחלתי לכתוב. לא יודע למי, לא יודע למה. האותיות רצו על פני הדף כאילו קבלו חיים משלהם.
כתבתי שם שאלה: מה אני יכול לעשות לבד, לבד, בלי ששמילי ידע עליו אפילו?
מתחתי קווים אדומים מתחת לשאלה.
מתחת לשאלה הזו כתבתי באותיות צבעוניות: מה? מה? מה?
חיפשתי תשובה, ופתאום היא קפצה לי מול העיניים: האותיות בעצמן, צבעוניות ויפות.
אני יכול לכתוב במחברת הזו את כל מה שאני מרגיש, אקרא למחברת "לוח הלב". ואולי המילים תעזורנה לי לסדר את הבלגן שנמצא לפעמים שם בפנים.
שמילי לא ידע על הדבר. זה יהיה סוד פרטי רק שלי. אולי, אם ארצה, אשתף גם את אמא בסוד.
יהיה לי כיף לכתוב. ואני כל כך שמח ברעיון שעלה לי!
קצת קשה למצוא זמנים ששמילי לא נמצא לידי, לא שומע ולא רואה את הדברים שאני מתעסק בהם, אבל עם הרבה רצון אני בעזרת השם אצליח.
הנה, עכשיו אני יכול לכתוב עד אור הבוקר ואין מפריע. שמילי עסוק בתוך החלומות שלו, מטייל לו בכל מיני כוכבים אחרים, הוא אפילו מחייך בתוך השינה. פתאום מעניין אותי, על מה הוא חולם?
אשאל אותו בבוקר. אולי הוא ירצה לספר לי, אולי לא.
פתאום אני מופתע מגילוי חדש שמנצנץ לי בראש: הנה, גם לשמילי יש עולם פרטי משלו, עליו אני בכלל לא יודע… אולי גם הוא רוצה לפעמים להיות לבד, מין בן יחיד? אולי גם לו קשה שתמיד קוראים לו חילי – שמילי ולאף אחד לא משנה בכלל שהוא שמילי? אף פעם לא דברנו על כך.
מעניין יהיה לשאול אותו, בהזדמנות.
כבר עכשיו אתחיל בכתיבת היומן, שורה ראשונה זו גם התחלה.
אבל אצטרך למצוא זמן אחר בשביל ההמשך… ברור שלא אוכל להיות ער כל לילה כל הלילה בשביל לכתוב! כבר עכשיו שורפות לי העיניים.
הפעם לא אצטרך לספור כבשים בשביל להרדם… השינה נופלת עלי כמו ערפל סמיך ומתוק, מלטף כמו הצמר הרך של הכבשים. העיניים נדבקות כאילו שקעתי בתוך ענן גדול של שערות סוכר – ימבמבם ורוד מתוק, כזה שחילקו בהכנסת ספר התורה בשכונה.
כל כך נדבקות לי העיניים, שאני לא מצליח להפריד אותם. אפילו הבוקר שהגיע לא מצליח לשכנע אותן להפתח.
"חילי, בוקר טוב" בוקע קולה של אמא אל תוך הערפל העשוי סוכר. "חילי, שבע וחצי" אין לי שליטה על העיניים.
"חילי, אמא מדברת אליך ואתה לא מתייחס! אני הולך לבד לחיידר, לא רוצה לאחר" בוקע גם הקול של שמילי פנימה.
ואז, בבת אחת, נפרדות העיניים.
אני קופץ מהמיטה, מתלבש הכי מהר שאפשר, שותה מהר את השוקו ורץ אחרי שמילי.
קשה להשיג אותו. אני רץ, מתנשף, עוד מטושטש מן הערפל המתוק,
לבסוף אני מגיע אליו.
הוא מחייך אלי,
האם רק נדמה לי שהוא נושם לרווחה?
שמילי אינו רואה בכלל את החיוך הסודי שאני מחביא בתוך הלב.
ואנחנו צועדים לחיידר ביחד. לבושים זהה ומדברים באותו קול, כמו תמיד.
המשך יבוא…