צליפת כדור כמעט מדויקת ושכנים שלא קוראים להם קורנפלקס.
"אולי נקח דף ועט, ונרשום את כל הרעיונות שעולים בדעתנו" שוקי הציע. לא לחינם קוראים לו שוקי חכמים.
"נגמרו הדפים, נגמרו העטים" הזכרתי לשוקי נשכחות. הרי בערב פסח סיימנו את כל חומרי היצירה הקיימים בבית, בכל מיני סוגים של תעסוקות! ואחר כך נסגרו החנויות ואין כרגע איפה לחדש מלאי.
"יש לי מלאי חרום" אמא שלפה מכיס הסינר שלה מחברת ועט ובכך שמחה את כולנו. "אבל קודם תפילה" היא הזכירה לנו שיש סדר גם בעולם מבולבל. "וארוחת בוקר".
התעטפנו ב'טליתות' שלנו. (לי ולשוקי יש טליתות ישנות של אבא, לחיימי ולצביקי – מגבות) ויצאנו להתפלל במרפסת. כשהסתיימה התפילה עמד מאחורי עוד מגדל של כבסים, הפעם כהים. אמא שמאחורי המגדל הגישה לנו מחצי ידה הפנויה שקית עם סנדוויצ'ים. איך היא מצליחה לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת?
מהר נטלנו ידיים, נהנים מטעם הלחם שנפרדנו ממנו לפני שמונה ימים וחצי. (הם ניראים כמו שנה!)
כיוון שאין משיחין בשעת הסעודה, כתב שוקי את הרעיונות שלו בדממה אל תוך המחברת, ואני הצצתי בדממה גם כן אל תוך המחברת, תוך כדי לעיסת לחם עם קטשופ.
הרעיונות שלו לא היו רעים בכלל.
משחק כדור בין החלונות ומרפסות הבניין, הוא כתב שם וצייר כדור להמחשה. בצד בקטן, הוא הוסיף הערה: לבקש רשות מכל השכנים, ולסכם מראש מה נעשה אם הכדור ייפול למקומות לא רצויים, מי ילך לחלץ אותו.
הרעיון השני שלו היה מלהיב: חברת תהילים ממרפסות הבתים.
"אפשר לארגן תחרויות שונות בין כל ילדי המרפסות!" הייתי חייב להוסיף. התלהבתי בקול, בבת אחת שכחתי מהדממה, מה'אין משיחין' ומביס הלחם שהשפריץ לי בטעות מהפה, היישר אל מחברת הרעיונות של שוקי.
נוצר כתם לא נעים בדיוק באמצע הרשימה.
שוקי כעס עלי. (לא אפרט כאן את המילים שאמר כדי לא לפגוע בכבוד של שנינו, בכלל אפשר להבין ולדון אותו לכף זכות כי אני באמת אח מעצבן לפעמים והוא די צדק ברוב המילים וכו') בכל אופן, אחרי שהוא נרגע והצלחנו לנקות את המחברת, ברכנו ברכת המזון, ושוקי לקח בזהירות את המחברת והקריא מתוכה את רשימת הרעיונות.
אחרי שכולנו התלהבנו והתלבטנו בין כל הרעיונות,
החלטנו כולנו פה אחד שמשחק כדור בין השכנים הוא הרעיון המוצלח ביותר והנגיש ביותר. הרי יש לנו מלאי של שלושה – ארבעה כדורים השוכבים משועממים בארון המשחקים, הם ודאי ישמחו להנעים לנו את תקופת הקרבולה העצובה ולשמח לבבות נדכאים.
בקומה מתחתינו שיחקו ילדי קורנפלד בקלפים. "קורנפלד!" שוקי צעק. "מי רוצה מסירות?"
"לאיזה קורנפלקס אתה מתכוון?" צייצה ילדה קטנה בלי להרים עיניים ממשחק הקלפים, "אנחנו קורנר" הרים ילד אחד עיניים, ראה את הכדור ועזב את הקלפים לאנחות.
הוא התרומם וניגש לגדר. "סוף סוף רואים ילדים אמתיים" הוא התלהב, בושות שאנחנו לא זוכרים את שמו הפרטי. "אבל צריך עוד משתתפים, שיהיה מעניין".
"ושימו כפפות, כדי שהקרבולה לא תידבק לכדור ותעבור ממרפסת למרפסת", צייצה הקורנפלקסית הקטנה. היא כנראה צדקה! בהוראות של משרד הבריאות לא דיברו על משחקי כדור בין המרפסות, רעיון גאוני כזה לא עלה בדעתם.
"היי!" כהנוב מקומה ראשונה יצאו גם הם, מרימים ראש למעלה, מחפשים את מקור ההתרחשות.
"כהנוב מה שלומך?" שוקי שאל ולא חיכה לתשובה. "קוראים לי איציק!" כהנוב ענה לו. "כל כך מהר שכחתם שמות? מה אתם משחקים שם? כדור?" הנהנו.
"סתם משחק מסירות ממרפסת למרפסת? לא שווה" צביקי אמר מאחורינו, שומר על הכדור הכחול שפעם היה שלו.
"הוא צודק" אמרתי לשוקי וקורנפלקס מקומה שלישית הקשיבו לכל מילה. "בואו נארגן משחק עם תוכן. נניח, מישהו מתחיל משניות וזורק את הכדור, מי שתופס, חייב להזכר איך הולך ההמשך של המשנה".
"פשששש… רעיון גאון! חבל שמנהל החיידר לא כאן, כדי לרוות ממך נחת!" אמר קורנפלקס, ואיציק כהנוב מקומה ראשונה צעק: "מה? על מה אתם מדברים שם?"
"הם מדברים בדברי תורה!" הכריז האח הקטן של קורנפלקס הגדול, "עוד מעט כל הבניין ידבר כאן משניות, ובזכותכם הקורונה תעצור ולא תהיה עוד שום מגפה".
"אמן" אמרו בכוונה הכהנובים מקומה ראשונה,
"הקרבולה" תיקן אותו צביקי. אבל קורנפלקס לא שמע. הוא רץ הביתה להביא את משניות ברכות שלו, כדי להיות מוכן עם ההמשך של המשנה, ברגע שהכדור יגיע לידיו.
היה ברור ששוקי מתחיל. הוא הבכור והוא היזם הראשי של כל רעיון המשחק הזה.
הוא עצם את העיניים כדי להצליף טוב טוב היישר למרפסת של קומה שלישית. כיוון את היד באלכסון. "קורנפלקס, מוכנים?" שאלנו כולנו בקול גדול. "אנחנו קורנר!" תיקן הגדול. "ואם עוד פעם תקראו לנו קורנפלקס… אני אזרוק עליכם קורנפלקס!"
"משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושוע לזקנים" שוקי התחיל את המשנה הראשונה במסכת אבות, והופס – הצליף את הכדור היישר ל——
אוי ואבוי!
הכדור נחת היישר לתוך ידיו של סבא טננהויז, השכן מקומת המינוס, שישב על הכסא הנוח במרפסת ונמנם.
כעת ישב הכדור בין שתי ידיו. סבא טננהויז הסתכל עליו מופתע, והרים לאט את העיניים לכיווננו.
ברחנו הביתה, לא עומדים בבושה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »