לכל כדור יש כתובת ולכל מיקרופון יש גיל.
"מה קרה???" הראש המבוהל של אבא יצא מתוך ארון המטבח הפינתי. הוא חיפש שם כלי חמץ כלשהו. כנראה את המקלף (כל שנה אחרי פסח הוא הולך לנו לאיבוד, ואז קונים שניים חדשים).
"מה תרה?" צירי הצטרפה לתמיהה הכללית. הגוף שלה השתחל מתוך הארון הפינתי. קערת פלסטיק כחולה ישבה לה על הראש וביד היא החזיקה, לא פחות ולא יותר: את המקלף הירוק שאבא חיפש.
"קרה שיש לנו בושות איומות" אמר שוקי וכיסה את פניו האדומות.
"זרקנו את הכדור על סבא טננהויז! מכל השכנים שבעולם!"
"אוי ואבוי" אמא נבהלה ממרפסת הכביסה.
עד שזזנו היו היא ואבא על יד החלון. סמוקים ומתנצלים במקומנו.
גם אנחנו היינו שם, מסתתרים מאחורי גבם של ההורים.
"הכל בסדר איתכם, הרב טננהויז?" אבא שאל בקול דואג. "הילדים מתביישים ומתנצלים מאד על מה שקרה".
"תגיד בשמנו שיותר לא נשחק בכדור מרפסות בכיוון הזה", אמרתי בקול משקשק.
אבא לא המשיך לדבר בשמנו. "אתם צריכים ללמוד לשאת בתוצאות המעשים שלכם" אמא אמרה, "לברוח ולהתחבא מתחת לשולחן… ובכן, זה לא ממש פתרון".
"סבא טננהויז מנסה לומר לכם משהו, ואתם לא שומעים!" צעק קורנפלקס מקומה שלוש. השתתקנו כולנו, מחדדים אוזניים כמו שכתוב בספרים. זה לא עזר, כי בבניין מולנו החליטו המרפסות להמשיך במקהלת חול המועד, והם שרו שם מכל הלב, הפעם בלי גיטרה: "מה אשיב להש – ם, כל תגמולוהי עלי – כוס ישו – עות א- שא".
"אנחנו לא מצליחים לשמוע אותך, סבא טננהויז!" צייצה ריקי הקטנה בקול שנשמע מקצה השכונה ועד קצהו. אפילו מקהלת המרפסות מולנו, השתתקה בסקרנות.
לא ידענו שלריקי יש מיקרופון כל כך מוצלח בתוך הפה!
סבא טננהויז הרים ראש, יד ימינו המחזיקה בכדור, התנופפה מעלה בחוסר אונים. יד שמאל ניסתה לסמן לנו משהו, שלא הצלחנו להבין.
ראש כתום הציץ מקומה שניה. אין עוד ג'ינג'ים בבניין מלבד ירבלום. אז זה צריך להיות ירמי.
ירמי החזיק את הכיפה והרים את פרצופו כלפי מעלה – אלינו.
"יש לנו מיקרופון" הוא בישר בקול גדול. "יש לנו גם חבל מתריס קרוע. אולי נקשור אליו את המיקרופון ונוריד לו, ככה סבא טננהויז יוכל לדבר וכולנו נשמע".
הראש של ירבלום נעלם וחזר אחרי רגע. ידיו מצוידות בחבל תריס ישן ובמיקרופון עז צבעים.
"בזהירות!" צעקתי בקול שלא הכרתי. "שלא ייפול בטעות על הראש או על הכתף של סבא טננהויז!"
ירבלום קשר בשתיקה את המיקרופון.
"אל תשכח לכוון אותו" הוסיף שוקי. "תוודא שהוא עובד, שלא חסרה בטריה או משהו".
"בדקתי, הכל תקין. תרגעו!" ירבלום הידק את הקשירה. "המטוס יוצא לדרך" צביקי צעק בקול דרמטי וכולנו הכרזנו יחד איתו: "היכון, הכן, צא!".
סבא טננהויז זז הצידה ליתר בטחון, מצטנף בפינת המרפסת ומגונן על ראשו בשתי ידיו. המיקרופון נחת בשלום ובשלווה היישר אל תוך כסא הנוח המרופד.
סבא טננהויז עזב את הכדור שהתגלגל לפינת המרפסת ולקח את המיקרופון בשתי ידיו. "חד חד חד, שומעים אותי?" קול בקע מהמיקרופון של סבא טננהויז, והוא היה דקיק כזה, וצעיר, והזכיר עד מאד את קולה של צירי שלנו.
"איזה מיקרופון מוזר" אמר הקול הצעיר והמצחיק. "הוא הופך אותי לצעיר בשישים שנה… חחחחחח" סבא טננהויז צחק צחוק גדול ודק מהקול המצחיק של עצמו.
"זה מיקרופון משנה קולות!" נזכר ירמי ירבלום לספר, "בטעות השארתי אותו מכוון על הקול הדק!".
"זה לא נורא בכלל!" אמר טננהויז הצעיר בשישים שנה, "זה לא רע ככה…. לא רע בכלל שהכנסתם אותי לחבורת המשחקים שלכם. בסך הכל, גם לי אין חיידר כבר המון זמן…" כולנו צחקנו. אבא ואמא נרגעו וחזרו למטבח, לארגן אותו לקראת שבת.
"יש לי כמה בעיות קטנות" המיקרופון המשיך להצעיר ולדקק את הקול הקשיש של טננהויז, ולהגיש לנו אותו לאוזניים צווחני ומצחיק.
"מה הבעיה? אנחנו במתח!" צעקה ריקי בקול שהתחרה עם המיקרופון המשוכלל.
"בעיה אחת, שאין לי ביצים לשבת. הבעיה השניה, שלא אצליח לזרוק לכם את הכדור בחזרה. אף פעם לא הייתי מוצלח בקליעה למטרה".
"אנחנו מסדרים בצ'יק צ'ק את שתי הבעיות האלה, ממש בלי בעיה" קורנפלקס מקומה שלש היה מוכן לזנק לכל מקום שיתבקש.
"אולי יש עוד משהו שחסר לכם, סבא טננהויז?" ירבלום שאל. "אם כבר נצא ל'סופר' ונשים מסכה וכפפות, נארגן קניה מרוכזת".
"אוי, אתם נפלאים" אמר הקול המצחיק של סבא. "ואני ממש מודה להשם ששלח את הכדור שלכם היישר לידיים שלי, למרות שלא קבעתם לשחק איתי באופן רשמי" טננהויז צחק וצביקי צייץ: "על זה נאמר: לכל כדור יש כתובת".
« לפרק הקודם | לפרק הבא »