רגועים כמו תינוקות
ישבתי על ספת הסלון, סתם ישבתי וחלמתי אחרי יום מעניין של חזל"ש – חזרה לשגרה שעדיין מעייפת אותי מאד, לא יודע למה. אולי בעצם כן. אתמול אלחנן לא הגיע כי הוא מצונן, הלך לעשות בדיקת קורונה והמתין לתשובה. ידענו שאם התשובה תהיה חיובית, חס וחלילה חס ושלום, כולנו נצטרך להכנס לבידוד, הכתבה שלנו שוב תיסגר. עם כל האקשן וההנאה בסגר הארוך, אגלה לכם בסוד שאני לא רוצה שהוא יקרה שוב…
אמא אומרת שחוסר ודאות הוא דבר מעייף, ויש לנו אותו עכשיו מכף רגל ועד ראש.
כולם היו עסוקים באיזה משחק הרכבה או ספר קריאה, חיימקה ישן – לא יודע ממה הוא כל כך עייף. היום והלילה התבלבלו לו לגמרי,
ואני, כמו שאמרתי, הייתי עסוק בלקלוץ על הספה. בלי לשים לב הייתי עסוק בעוד משהו – להקשיב לדיבורים של אמא ודודה רוחמה ליד הדלת.
"אנחנו מאד מתרגשים, החתונה בעוד פחות משבוע" שמעתי את אמא אומרת לדודה רוחמה שדפקה בדלת. "מצד שני זה מתח גדול, חוסר וודאות".
דודה רוחמה שמרה על מרחק שני מטרים כשדיברה עם אמא,
"כולנו נמצאים כבר תקופה ארוכה במצב של חוסר ודאות, לא יודעים מה יהיה מחר, ודאי לא בעוד שבוע"
אמא נאנחה. "מאז שפתחו את מוסדות הלימוד, יש נדבקים חדשים. לא המון, אבל יש. המון משפחות נכנסו לבידוד" כשאמא אמרה את המילה בידוד, היו פניה מעוננות ודודה רוחמה נראתה עצובה ממש. פתאום גיליתי שהיא ממש התבגרה לאחרונה. המון קמטים חדשים הצטרפו לפנים שלה, בטח לא פשוט לה להיות לבד בלי הילדים והנכדים כל כך המון זמן. בטח היא גם חוששת שהיא ור' קלמן לא יידבקו חלילה.
"המתח הזה, ששום דבר לא יהרוס את השמחה" אמא אמרה לה והתכוונה לחתונה של דודה מירי. "אם חבר אחד של אחד מילדיי מתגלה כחולה קורונה מאומת, כל הכיתה שלו צריכה להכנס לבידוד, לחתונה הוא כבר לא יוכל להגיע, זה לא יוסיף שמחה לאף אחד".
"באמת זמן לא פשוט" נאנחה דודה רוחמה. "זמן של נסיון. קלמן אומר שזה זמן של מבחן. כמה אמונה ובטחון יש לנו עכשיו. כמה אנחנו מצליחים לזכור שכל מה שהשם עושה הכל לטובה. באמת באמת לטובה. הכי לטובה שיכול להיות.
קלמן אומר, שבזמנים כאלה אסור לחשוב על מחר, בטח לא על שבוע הבא.
צריך לחיות את העכשיו. את ההווה. עכשיו כולנו בריאים ברוך השם? נשמח על זה, נגיד תודה להשם, נתפלל שגם מחר יהיה טוב. העיקר להיות בשמחה תמיד. כשיש שמחה יש שפע, יש בריאות, יש הכל. כגמול עלי אימו כגמול עלי נפשי. לזכור שיש אלוקים בשמים שאוהב אותנו ושומר עלינו. שום דבר לא עושה סתם. הכל עם חשבון. כמו תינוק שלא דואג כי הוא יודע שאמא שלו תתן לו הכל, גם אנחנו לא דואגים, נכון ילדונציק?" היא שמה לב פתאום שאני מקשיב לי מהספה לכל מילה. הנהנתי לי בשקט. חיימקה רגוע, אין לו דאגות ממחר, ממחרתיים, הוא לא חושב מה יהיה הלאה ואם אכן יגיע גל שני…
"איך קוראים לך, שוקי? בוקי? צוקי? כבר הספקתי לשכוח" היא דפקה לעצמה על המצח. "איך שקוראים לך, לא משנה. העיקר תחייך! לא יפה לעשות פרצוף של לימון לשכנה. אם יש לך לימון, תוסיף קצת סוכר ויהיה לימונדה חחח"…. דודה רוחמה התביישה פתאום מאד, "אני מדברת ומדברת וסתם מעייפת אותך, תמר…".
"את מדברת דברים כל כך חשובים ונכונים!" אמא אמרה לה. "אני בולעת כל מילה כמו מים קרים".
אחר כך התעורר חיימקה ורצה את בוקי הבקבוק, ואמא הכינה לו דייסה והוא היה שמח ומרוצה ומחא לו כפיים כאילו החתונה של מירי כבר כאן, או לפחות מדורת לג בעומר.
"אתה תמיד שמח" אמרתי לו, "אין לך שום דאגות. אולי כי אתה לא חושב על מחר?".
בלהבלהמנטגילילגילילגילי בומבומבום!
ענה לי חיימרה בשפת התינוקי ושמח מאד מאד, כמו שהוא שמח תמיד וכמו שאני רוצה לשמוח.
הלוואי אלמד ממנו את כל מה שדודה רוחמה אמרה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »