תסמונת חזל"ש
בחיידר היה נחמד בסך הכל. לצד כל הבלגנים שהקרבולה עשתה לנו, עדיין שמחתי לפגוש את החברים ולנסות לנחש כל היום אם הם צוחקים או בוכים שם, מתחת למסכה.
היו גם קטעים מביכים, עליהם אומרים המבוגרים: אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק..
למשל כשראיתי את יונתן, חבר כתה שלי מהצד השני של המסדרון. נופפתי לו לשלום בכל הכוח וצעקתי. "היי יונתן! לא ראיתי אותך שנים! למה לא התקשרת???"
הילד הוריד את המסכה ועשה פרצוף כזה של: "מה הקשר בין יונתן אלי???" כשראיתי את הפרצוף גיליתי שבאמת אין שום קשר וזה בכלל היה בצלאל.
אם נתעלם מהחום והמחנק, היה ממש נחמד.
אז למה כשחזרנו בצהריים, כל הבית היה עצבני?
ריקי בכתה בקולי קולות ולא הסבירה למה. אני הייתי עצבני כי היה חם והמזגן עשה בעיות. שוקי היה עצבני בעיקר עלי, סתם כי הוא התחשק לו. צביקי בכה בגלל היצר הרע וחיימקה הצטרף לבכי כי בכי וצחוק הם מחלה מדבקת כמעט כמו הקרבולה.
"אני רעבההההה" צירהלה התלבטה אם להתחיל סולו בכייני או שהאני בוכהההה מספיק ברור. האמת? גם אני הייתי רעב, מאד מאד. גם לי התחשק אוכל חם של אמא ואם לא היה לי שכל בקודקוד, הייתי שומע ליצר הרע שלי ומצטרף ליללות של צירהלה.
פתאום ראיתי את אמא.
היא נראתה עייפה כמו שלא הייתה בכל התקופה שהיינו בבית.
"היום אוכלים לחם עם ביצה, או גבינה, כל אחד מה שהוא בוחר" אמא אמרה. "לא הספקתי לבשל הבוקר. הייתי כל כך עייפה".
"איך זה יכול להיות" צירהלה לא הבינה. "אמא לא הולכת לבית ספר ולא לחיידר ולא לגן והיא עייפה? זה לא נכון. ואני רעבההה! רוצה שניצל ואורז ומקרונים ומרק עם קניידלך".
"זהו?" אמא שאלה בצחוק עייף. "אין עוד משהו להוסיף לרשימה? אולי גם בלינצעס?"
"אמא לא חייבת לנו כלום!" ריקי ניסתה לחנך את אחותה הקטנה. "מספיק שחודשיים וחצי היו לנו ארוחות מבושלות שאף אחד לא אמר עליהם תודה!"
"ריקי צודקת" אבא – שנכנס הביתה ברגע הנכון, אמר. "ניתן לאמא יום אחד של חופש כדי שיחזרו לה הכוחות, ואולי נלמד להעריך ולומר תודה כשיש אוכל חם של אמא.
ועכשיו, מי רוצה חביתה של אבא?"
אחר כך אבא נכנס למטבח ואמא נכנסה למיטה שלה לנוח. וצירהלה שאלה שוב איך זה שאמא עייפה. אבא אמר לה שלאמא יש בית ספר. בית ספר של אמהות.
"לא נכון!" צירהלה הגבירה את הבכי ורקעה ברגליה עוד יותר. איזו נודניקית! לחביתות של אבא היה ריח לא רע, הוא העביר אותן לצלחות בינתיים וכולנו נטלנו ידיים.
בבית הספר הזה מסדרים חדרים שהילדים לא הספיקו לסדר בבוקר, ותולים כביסה ומכבסים ובודקים אם יש מספיק אוכל ומכינים רשימות ומטפלים בחיימקה אחד שעדיין לא הולך לשום גן, וגם, מנסים להתאושש מחודשיים וחצי של אלף תפקידים חדשים שנפלו עליה".
"לא רוצה" צירהלה לא רצתה להבין. אולי לא ממש הבינה מה נפל על אמא. חיימקה רצה להמשיך לבכות וצביקי המשיך לנדנד בכל מיני דרכים. אוף.
אמא יצאה מהמיטה. היא נראתה עייפה עוד יותר. אמרה שהיא במילא לא נרדמת.
"כולנו מבולבלים עכשיו מאד" היא אמרה. "לכולנו יקח זמן להתאושש מכל התקופה הזאת. זה מעבר חד מאד. מחופש ארוך ללימודים פתאום".
"זו תסמונת חזל"ש וכולנו סובלים ממנה" אבא אמר.
"חזלש??? מה זה?" שאלנו כולנו.
"חזלש – ראשי תבות חזרה לשגרה. לכולנו לא קל לחזור לשגרה… במיוחד שזו לא שגרה רגילה בכלל… אבל בעזרת השם אנחנו נתגבר. נעבור את זה טוב ונצליח אפילו ליהנות, נכון?"
"ליהנות??? איך אפשר ליהנות מכל הבלאגן הזה?" ריקי לא הבינה. גם אז, כשהתחיל הסגר של הקרבולה היא לא הבינה, היה לה כל כך קשה לחשוב שנישאר בבית מי יודע עד מתי. גם לי היה קשה. גם אני לא האמנתי כמה כיף יכול להיות, בעזרת השם.
"בעזרת השם ננצח!" הרים שוקי יד כלפי מעלה כאילו החזיק דגל. "הרי אנחנו חכמים ביום. גם את החזלש ננצח בעזרת השם.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »