כשסבתא סורגת ארגנה לנו רכבת.
"היי אתם, בואו רגע!" שמענו קול במיקרופון של פינת התזמורת. מישהו הושיט יד לעברנו. לעברנו ממש! "כן אתם, מה אתם מסתכלים?" זה היה שמוליק, המתופף שדיברנו עליו! הוא המשיך להרביץ את השיר הרגוע של 'טוב להודות להשם', באיטיות מרגשת אל תוך התופים שלו. זה היה שיר מרגש כמו כל השירים שלפני החופה. ושירים מרגשים מתופפים אותם לאט, ובקולות נמוכים מעט.
"יש לי משהו בשבילכם" יד אחת שלו המשיכה לתופף, כאילו הדביקו אותה בחוט שקוף של סבתא סורגת למקום שמעל התופים, והיד השניה שלפה מאיזו פינה נסתרת מאחורי התזמורת, שקית שחורה ענקית. הוא הניח אותה בעדינות על הרצפה. הצצנו פנימה. היו שם דרבוקות! אמתיות!
שמוליק המתופף הזיז רגע את הפה שלו מהרמקול ואמר לנו בשקט: "גם לי יש בנים בבית, מלאי אנרגיה כמוכם. מאז ששמעתי שבחתונה הזאת מותר לילדים לבוא, חשבתי עליכם… בלי להכיר אתכם ידעתי שתהיו. השאירו כאן את הדרבוקות ורוצו ללוות את החתן לחופה. אחר כך תבואו אלי. אלמד אתכם לשמח את כל המשפחה".
הסתכלתי על נפתלי, הוא זרח מאושר. כנראה גם אני זרחתי כמוהו.
סבא שהוא אבא של אמא, התרומם מהמקום. מישהו הדליק לו ולמחותן על הנרות היפים. הם נתנו יד ליד החתן זה מימין וזה משמאל, ויצאו לכיוון עזרת הנשים.
את השיר המרגש הזה גם אנחנו הכרנו. אז מחאנו כפיים בכל הכוח, ושרנו כמו שלא שרנו המון זמן. גם החוט של סבתא סורגת הלך איתנו, שומר על נפתלי ועלי שלא נלך לאיבוד האחד מהשני.
"היי אתם!" פרצוף מוכר עם מסכה שכתוב עליה 'סימן טוב ומזל טוב' בענק, חייך עלינו בעיניים שחורות וגדולות, ופאות ארוכות מסולסלות. "היי אתם! מה נדבקתם אחד לשני?" הסתכלתי חזק. הפרצוף הזכיר את רובי החתן, כנראה אח שלו. אנחנו לא ממש מכירים.
"אנחנו שומרים על שני מטר מרחק" נפתלי התרחק ממני מעט, כדי שהמילים שלו לא יהיו שקר. הוא הראה לו את חוט הסבתא הסורגת והוציא עוד אחד כזה מהכיס השני. "אפשר להכיר מעכשיו" הוא אמר והושיט לו את קצה החוט. אין לו בעיות לנפתלי הזה! "אני דווידי" אמר הילד, לוקח בשמחה אליו את קצה הסבתא הסורגת. "אני אח של החתן רובי".
"איזה יופי. אתה ממש קרוב לשמחה" נפתלי אמר לו. בלי לשים לב כבר עמדנו מאחורי החתן שכיסה את הכלה וכולם זרקו עליו נצנצים מעורבים עם גרגירי חיטה.
"אחותינו את היי לאלפי רבבה!" זה פסוק שאומרים לכלה אחרי שהחתן מכסה את פניה. מרחוק ראיתי את אמא מנגבת דמעות התרגשות.
כעת הובילו המחותנים את החתן אל החופה הלבנה, המקושטת, שמישהו הכין בתוך חצר בית הכנסת שלבש בגדים של אולם. הלכנו אחרי החתן, שלשה ילדים מרוחקים זה מזה אבל מחוברים בחוט של סבתא סורגת. מתוכם שני בני דודים קרובים בלב מאד ועוד ילד של המחותנים שלא הכרנו בכלל עד לפני חמש דקות, עוד מעט נכיר אותו מאד.
קבוצה קטנה של בני משפחה קרובים ליוותה את החתן, השמש צבעה את השמים בכתום חזק. רוח נעימה הוציאה את הפיאות של כולנו בריקוד של מצווה. מסביב היו הרי ירושלים היפים, מסתכלים במעגל על החופה המרגשת, מקשיבים בשקט למנגינה היפה, אורות קטנים נדלקו מסביב לכבוד הערב המיוחד הזה. מהבהבים בהתרגשות. יכול להיות שדווקא כאן, בחצר בית הכנסת הפשוטה שאנשים טובים עשו מאמץ לתת לה צורה של אולם, כשגוש קטן של משתתפים השומר על מרחק זה מזה עומד ומתפלל, יכול להיות שעולות לי דמעות?
"זה הזמן להתפלל" נפתלי הזכיר לכולנו. כנראה הכיס שלו גדול במיוחד, עובדה שהוא מכיל כל כך הרבה! כל רגע הוא שולף ממנו הפתעה נוספת. חוטים של סבתא סורגת, ועכשיו – רשימת שמות שזקוקים לתפילתנו ברגעים הגדולים האלה. הרשימה הייתה משוכפלת לכמה עותקים. נפתלי נתן לי עותק ולדווידי האח של החתן עותק נוסף. ביקשנו, התפללנו גם על עצמנו שנצליח ללמוד תורה, על ההורים שלנו, על הסבים והסבתות, על החתן והכלה שיהיו תמיד מאושרים ולא שכחנו לבקש שהקרבולה תיעלם מהעולם. הרגשנו את השמיים מעלינו, פתוחים יותר מתמיד.
ובום טראח, שמענו כוס מתנפצת – זכר לחורבן. "עוד ישמע בהרי יהודה" מחאו כולם כפיים ושמוליק המתופף הרביץ אל תוך התופים.
הופה. הדרבוקות! ואני צריך לבקש רשות! נס שאבא היה לידי. כך לא הייתי צריך לסחוב את כל הרכבת של הסבתא הסורגת – נפתלי ודוידי אחרי, כדי לחפש אותו.
סיפרתי בקול צועק לאבא, כדי להתגבר על רעש התופים, ששמוליק המתופף הביא לנו דרבוקות בהשאלה כדי לעזור לו לשמח אותנו. פעמיים סיפרתי את הכל, נפתלי עזר לי ודווידי לא הבין כלום.
"נלך אליו ביחד ונראה" אבא אמר, וליווה אותנו לכיוון פינת התזמורת.
"מי שלא ראה את החתונה של מירי ורובי, בחצר בית הכנסת הירושלמי, לא ראה שמחה מימיו", ככה נספר לילדים ולנכדים שלנו בעוד הרבה שנים בעזרת ה', וככה נהניתי לדמיין לי יחד עם נפתלי, בן הדוד שלי, כשנחנו לנו עייפים ומחייכים בסוף החתונה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »