בום! קראח! הלב שלי כמעט יצא מהמקום. קפצתי לאחורי, ונתקלתי במשהו. הסתובבתי, היו שם כמה 'מישוהים' מתגלגלים מצחוק. "מה אתה מסתכל עלינו ככה?" שאל אותי מנדי מהכתה המקבילה. "תחייך. חודש אדר היום!"
חייכתי, ואחר כך צחקתי צחוק מגחך כזה. אה, סך הכל תעלול של ילדים, והדבר הזה שהתפוצץ לי מתחת לנעליים, הוא בסך הכל עשוי מאש קרה.
הנשימות שלי הסתדרו בחזרה, קצת נבהלתי אבל לא נורא. צעדתי לכיוון הכתה שלי. עוד מעט ההפסקה נגמרת, ובטח מתבשלים שם דברים מעניינים לכבוד חודש אדר.
מאחורי הדלת שמעתי קולות עליזים. ידעתי שמשהו מתבשל שם! אסור לי להיות מחוץ לעניינים. זה שאני רחפן כזה ושוכח מה התאריך, לא אומר שאני צריך להפסיד את כל הדברים העליזים והמעניינים שמתרחשים כאן בשני חודשי האדר.
הרי גם לי יש מצווה לשמוח! פתחתי את דלת הכתה בתנופה, וכמעט נהדפתי לאחורי מעוצמת הבווםםם והטראח. חיפשתי בעיניים מבוהלות זיקוקי אור מתעופפים או אש קרה, ולא מצאתי כלום. ערימות של צחקוקים הגיעו אלי מהכתה ופתאום הוא התעופף על האף שלי: בסך הכל בלון מפוצץ.
אה, הנשימה שלי נרגעה לאט. זה היה בסך הכל בלון כתום ותמים שמישהו חיבר אל ידית הדלת, לא יודע איך עשה את זה בצורה כל כך מתוחכמת, שהוא יתפוצץ בדיוק כשפותחים את הדלת… ולא יודע איך שוב אני נפלתי קרבן לתעלול אדרי עליז.
נכנסתי אל הכתה כמו בובת בלונים שהוציאו ממנה את כל האוויר. פרצי הצחוק בכתה הלכו והתגברו. איציק החזיק את הבטן שלו וכמעט לא נשם. "מה קרה?" שאלתי אותו. כולם גוועו מצחוק, כאילו אמרתי את בדיחת השנה.
"אתה באמת לא יודע מה מצחיק אותנו?" שאל אותי צביקי. "חבל שאין לנו כאן מראה, להראות לך מה מצחיק!" אמר יהושע ופתאום קלטתי אותה, את חתיכת הבלון הכתום שעדיין ישבה על האף שלי. אז זה מה שהצחיק אותם עד דמעות? איציק הוריד את חתיכת הבלון הכתום והניח אותו על האף שלו. התחיל לרקוד במרכז הכתה כמו איזה ליצן. נתי התחיל למחוא כפיים ושמוליק ארגן סביבו מעגל ששר: מצווה גדולה להיות בשמחה.
הצטרפתי למעגל הזה והרקדתי את הרגליים חזק. אולי ככה גם הלב שלי יתחיל לרקוד ולשמוח. תמיד אהבתי לרקוד ולשיר, ולשמוח – זו הרי המצווה המרכזית של החודשיים הארוכים האלה. איציק המשיך לרקוד במרכז ולעשות פרצופים, ולשמור שהבלון הקרוע לא ייפול לו מהאף.
כשחתיכת הבלון הקרוע נפלה לו מהאף והמשיכה להצחיק את כולם, מיהר אברימי לתלות בלון שלם ואמתי על הכיפה שלו, לא יודע איך היא החזיקה שם מעמד… הוא נכנס עם איציק למרכז המעגל.
עכשיו הם היו שני ליצנים מצחיקים. והמעגל שלנו נהיה יותר ויותר קופצני.
"אני רואה שהשמחה כאן חוגגת" שמעתי קול שמח מפתח הכתה. הרב'ה נכנס בחצי צעד פנימה. "אם כבר רוקדים, אולי כדאי להפעיל את ה —
בום! טראחחחחחח!
הדלת נסגרה על משהו. התיישבתי מהר במקום, מנסה לסדר את הנשימה שלי. משהו סגול נפל על הכובע של הרב'ה והתיישב, בדיוק בקצה. צחוק גדול התגלגל בכתה. הסתכלתי על הרבה שעמד במפתן כמו דחליל חיוור, ובקצה הכובע שלו מתנדנד הבלון המדובלל. הכתה המשיכה לצחוק, לא יודע למה אני נשארתי רציני.
אולי כי עמדתי במקום הזה, של הרב'ה, לפני כמה דקות? גם על האף שלי התנדנד בלון מפוצץ, גם סביבי צחקו כולם, רק אני לא.
הרב'ה התנער מעמידת ה'דום' שלו, והתקדם לכיוון הכסא.
"אני רואה שהשמחה כאן חוגגת" הוא אמר בפעם השניה, ועכשיו הקול שלו לא היה שמח ולא חוגג בכלל. הוא בדק את הכסא מכל כיוון, הרים אותו, הזיז, וכשראה שאין שום דינמיט או שום או עכבר או תעלול אחר שמתחבא או מודבק שם מתחת, הוא התיישב בזהירות, הסתכל עלינו ונאנח.
"כמה אני אוהב את חודש אדר" הוא אמר, והפנים שלו לא היו כל כך שמחות. "כבר חמש עשרה שנים אני מלמד, ובכל שנה מחדש היא מגיעה, השמחה הזאת.
היא כל כך יפה! כל כך מתוקה וכל כך יהודית! רק חבל".
הוא שתק לרגע. הוריד את הבלון הסגול הקרוע מהכובע שלו והסתכל עליו. "חבל שהשמחה הזו מתערבבת לה עם דברים אחרים". הרב'ה מתח את הבלון הקרוע באצבעות שלו, ושוב הוא נאנח. "מתערבבת עם כל מיני דינמיות וקפצונים וקולות ורעשים ושאר מרעין בישין… חמש עשרה שנים אני מחפש את הדרך, ללמד את התלמידים שלי איך לקיים את המצווה הגדולה הזו, להיות בשמחה. איך לקיים אותה באמת, מליון מילים כבר שפכתי בנושא הזה, ושום דבר לא עזר.
ובכל שנה בחודש אדר היא שוב באה לכאן, השמחה הגדולה והמתפרצת, ומתערבבת עם הרבה דברים אחרים". הרב'ה נאנח שוב. נאנחתי לי בשקט יחד איתו.
גם אני רציתי לשמוח היום, מכל הלב. להרקיד את הרגליים ואת כל הגוף, אבל כל הדברים האחרים בלבלו אותי, הפחידו, והבריחו את השמחה שלי מהלב.
ומה אומרת לייקי?
מה דעתכם, קוראים יקרים, לעזור הפעם לרב'ה של לוזר למצוא את המילים הנכונות?
מילים שילמדו את ילדי הכתה השובבים, איך גורמים לשמחה להיות אמתית, למלא את הלב שלנו בטעם מתוק שנשאר, מקרין החוצה ומדביק את כל מי שרואה אותנו?
מחכה למילים שלכם, יפות, גדלות ומגדילות,
לייקי.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »