רעש חריקות וגרירות מילא את הכתה. מחצית מהשולחנות היו כבר מסובבים לצד השני. לוזר הסתכל על הכתה ההפוכה, סוף סוף הבין מה מתכננים כאן לעשות. "אה, זה? אתם לא חושבים שזה תעלול שמתאים לבנות?" הוא שאל בקול לא גבוה מדי. "עזוב" ביטל אותו צביקי מיד. "כל התעלולים מתאימים לבנים וגם לבנות, העיקר שעושים אותם בדרך ארץ, אתה לא חושב?"
לוזר הנהן, וכדי שלא ייראה יוצא דופן, הוא אפילו עזר לגרור את השולחן של הרב'ה לצד השני של הכתה.
אפרים ונפתלי היו עסוקים בכתיבת יומן חדש, עם שמות הפוכים לכל אחד מילדי הכתה: לו, למשל, קוראים שם אלי גפן, אלי – זה קיצור של אליעזר, כינוי שאף פעם לא השתמשו בו, וגפן – זה שם המשפחה של אמא מלפני הנישואין.
גם התעלול הזה מתאים הרבה יותר לבנות, חשב לוזר ולא אמר. הוא גם לא מעניין, ויש לו זקן ארוך ולבן. עוד כשאמא הייתה ילדה, עשו אצלה בכתה את התעלול הזה, היא בעצמה ספרה להם.
אם החברים כל כך רוצים, שיהיה.
"הי אתה" אברימי ניסה להזיז אותו. "תזיז את הרגליים שלך קצת יותר מהר, אתה לא שם לב למחוגי השעון? עד שהרב'ה מגיע, הכתה צריכה להיות מאורגנת, לגמרי, ואנחנו צריכים להספיק להתחבא מתחת לשולחנות!". לוזר הסתכל על הפרצוף האדום והנמרץ של אברימי וניסה להזיז את הרגליים שלו יותר מהר, באמת שניסה, אבל השולחן של הרב'ה היה כבד מדי.
אברימי השעין את הגוף שלו על השולחן ודחף אותו קדימה בבת אחת, דוחף גם את לוזר על הדרך. "מה אתה רציני כזה ומסתכל עלי, כאילו עשיתי משהו רע" אברימי המשיך לדחוף, הנה, השולחן הגיע כבר לצד השני של הכתה. עכשיו צריך להביא את הכסא, שמישהו אחר יעשה את זה, חשב לוזר לעצמו. הוא כבר עייף, וגם פוחד. אם בדיוק עכשיו הרבה יגיע ויראה בדיוק אותו סוחב את הכסא… הוא לא יספיק להתחבא מתחת לשום שולחן.
"אתה כבד כזה!" אמר לו אברימי ויישר את השולחן עד הסוף. "בחודש אדר ב' העסק כבר רציני לגמרי! זה חודש אדר הגדול והאמתי, שמכיל בתוכו את פורים. עם כל הניסים והנפלאות והשמחה הפורצת. ר' לוזר, אל תהיה רציני כזה!" אברימי נתן לו שתי ידיים ורצה לצאת איתו בריקוד, וברגע האחרון התחרט. הוא הסתכל בשעון – עוד חצי דקה הרבה מגיע. צביקי הניח את הידיים שלו צמוד לפה כמו מיקרופון והכריז: "עכשיו!". כולם התקפלו אל מתחת לשולחנות שלהם, גם לוזר הספיק להדחף פנימה אל מתחת לשולחן שלו, ומשם ראה את נעליו הגדולות והשחורות של הרבה עומדות במפתן הכתה.
רבה מנדלסון לא נבהל. "שלום לשולחנות ולכסאות" הוא אמר בקול רגוע, שמכיר את התעלול הזה וראה אותו לפחות חמש עשרה פעמים. "שולחנות וכסאות יקרים, אנחנו רוצים להתחיל בשעור, אני מקווה שתתנהגו יפה ולא תפטפטו יותר מדי. כסאות ושולחנות מתנהגים נפלא בדרך כלל, ולא עושים בלגנים".
הרבה חיפש בעינו את השולחן והכסא שלו והתקדם אליהם לאט. "איזו כתה נפלאה, כתה של ונהפוכו!" הכריז הרבה. נעמד על יד השולחן שלו, התכופף מעט, ונפנף לשלום לכל הנעליים והרגליים וגם העיניים, שהציצו מתחת לשולחנות.
הרבה חיכה, לוזר רצה לצאת מהמחבוא, אבל לא רצה להיות ראשון. כשמנדי צץ החוצה, והרב'ה בירך אותו בברכת ברוך הבא, השתחל לוזר מיד גם הוא. התיישב על הכסא הרגיל, הוא היה הרבה יותר נוח.
כולם עשו כאן מבצע של ונהפוך הוא, אמר לוזר לעצמו. אולי גם הוא צריך לעשות מבצע כזה, של ונהפוך הוא? כן, הוא יתהפך. הוא לא יהיה רחפן יותר ולא כבד. במקום לחשוב, הוא יתחיל לעשות. הוא ישתולל כמו כולם, הוא יצחק ויצחיק, הוא יהנה מכל רגע בחודש אדר, בדיוק כמו אברימי, וצביקי ואפרים וכל הילדים. הוא ינעל את המחשבות שלו בתוך כספת, ולא יתן להן להפריע לידיים שלו לזוז.
"ברוכים הבאים לכולם" אמר רבה מנדלסון וחייך. "כמה טוב שצמחתם פתאום. כבר חשבתי שאצטרך ללמד את השיעור לשולחנות וכסאות".
"ברוכים הנמצאים" שמע לוזר קול עונה לרבה. הקול הזה היה לו מוכר, יכול להיות שהוא יצא מהפה שלו? הכתה פרצה בצחוק. הרבה הסתכל עליו במבט ארוך.
הרבה פתח את ספר המשניות והתחיל להסביר את המשנה. פתק מקופל נשר על ספר המשניות של לוזר. הוא רצה להזיז אותו הצידה, הוא יכול לחכות עד ההפסקה, והוא לא רוצה להסתבך עם רבה מנדלסון. ומיד נזכר לוזר במבצע ונהפוכו הפרטי שלו, מבצע שבו הוא לא חושב יותר מדי, והוא הופך להיות ילד קליל, חייכן וצחקן ושמח.
אז הוא פתח את הפתק. הכתב של אברימי הציץ מתוכו: לוזר היקר, אתה בחורצ'יק לעניין! כך היה כתוב בו. לוזר גיחך.
"זה מצחיק מאד, מה?" שמע לוזר קול מעליו, והיד של רב'ה מנדלסון לקחה ממנו את הפתק.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »