מירי התינוקת בכתה בפעם החמישית. ברחתי איתה אל המרפסת. הצעתי לה במבה והיא נרגעה לחמש דקות נוספות.
לוזר היה שקוע בהשטת ספינה מדופלקס בתוך ים של קליקס. הוא דיבר אל רב החובל הבלתי נראה שישב בפנים, הרגיע את הנוסעים המבוהלים בעת שפרצה רוח סערה ואיימה להטביע את כולם. הוא זרק אל הים הסוער חלקיקי רכוש עשויים דופלקס במטרה להקל את משא הספינה ולהרגיע את נדנודיה המסוכנים.
הייתי בעיצומו של המתח בקומיקס החדש ששמוליק השאיל לי. כל כך רציתי לשקוע, כמו לוזר חסר העול, אל תוך מחזות שלא היו ולחשוב שהם כאן מול עיני… אבל מירי לא נתנה לי.
כל הלילה היא הפריעה להורים לשון. אפילו אני שמעתי אותה בין חלום לחלום ורחמתי על אמא הטובה. שמעתי אותה מנדנדת את עריסתה ואת אבא מכין לה בקבוק. הם שניהם היו ערניים לגמרי והחליפו את הלילה ביום…
כבר בלילה הבטחתי לעצמי שאחר הצהריים אשמור על הקטנים ואשתדל שאמא וגם אבא ינוחו.
הן תמיד אני ער בשבת אחר הצהריים, קורא בספרים, לוזר משחק בדרך כלל במשחקיו ומירי… קיוויתי שהיא תשן.
היא לא יודעת להתעייף התינוקת הזו. בהתחלה גרגרה וצחקה אלי ואחר כך רצתה את אמא.
יצאתי אתה אל המרפסת, זאת אחרי שהוצאתי בשבילה את כל המשחקים, עשיתי קולות של בעלי חיים הרחק מחדר ההורים וטפסתי איתה במדרגות עד לקומה החמישית.
התעייפתי. רציתי להתייאש, להעיר את אמא ולשוב אל הספר.
הייתי עושה זאת אבל לא יכולתי, ראשית כל מפני שאמא ספרה רק אתמול לאחותה – דודה הני, ש"יענקי הוא ילד כל כך אחראי! הוא פשוט נולד אחראי. ולא רק מפני שהוא בכור!" זקפתי את הגו ורציתי להוכיח לאמא שהיא צדקה.
חוץ מזה, לא נעים… אבל אמא הבטיחה לי שאם אשמור על הילדים ואשתדל לא להעיר אותה עד שתקום, היא תתן לי טופי נוסף. גם ללוזר היא תיתן, איך אפשר בלי? אבל לי היא תיתן שניים.
אני מחבב את הממתק הדביק הזה, שווה להתאפק עוד מעט ולקבל ממנו שניים.
הנה, אמא התעוררה. סוף סוף… לא יכולתי יותר.
אמא ישנה טוב. היא נראתה טוב יותר וחייכה אלי.
"שמרת על השקט יענקי, ולא היה לך קל! שמעתי מרחוק שהרגעת את מירי ויצאת איתה. הייתי רגועה, ידעתי שמירי בידיים טובות".
חייכתי, שמחתי לשמוע את המחמאות של אמא אבל רציתי כבר את הטופי.
אמא פתחה את הארון העליון, מיד עזב לוזר את צי האוניות שלו את הספינה הטובעת והושיט את ידו. חוש ריח מפותח לו.
אמא תחבה את ידה לתוך החבילה והוציאה אחד. נתנה ללוזר, חכתה שיצא אל משחקיו והיא תוכל לתת לי שניים.
לוזר שמח וחזר לים הגועש, ואני חיכיתי כמו ילד טוב.
חיכיתי,
וחיכיתי,
ועדיין חיכיתי…
אפס. החבילה הייתה ריקה.
"אולי תרצה חבילת ביסלי במקום? או וופל?" הצטערה אמא ושאלה בקול מנחם.
"לא רוצה כלום!"
החמצתי את פני וברחתי מן המטבח. לוזר הזה! נסיך המשפחה. כולם צובטים על לחייו ומצפים שאחיו הגדול יבין אותו ויקשיב בסבלנות לפטפוטיו הבלתי נגמרים.
גם עכשיו כמו תמיד, הוא משחק לו בעונג ומרוויח את הפרס שהגיע לי.
לא רוצה ביסלי, לא קרמבו ולא וופל. אני בכלל ילד גדול שלא אמור להתרגש מדברים כאלה.
אבל אני כן רגוז על אח שלי הקטן ועייף משעה וחצי של שמירה על תינוקת מנדנדת.
הכנסתי את הפנים שלי עמוק אל תוך ספר הקומיקס, הדמויות שבפנים יצאו במחול סוער במיוחד וכל הספור התבלבל לי. שכחתי בכלל היכן אני אוחז.
נגעתי בעיני, הן היו רטובות. מה, ילד בגילי בוכה בגלל טופי מסכן???
שמעתי את פסיעותיה של אמא ולא הרמתי את עיני מן הספר.
אמא לא חכתה שארים אותן.
"שמרת על מירי ובזכותך הצלחנו לנוח!" דברה אמא אל כריכת הספר ואל האוזניים שלי שהציצו מצידיו. "מגיע לך הרבה יותר מטופי! אבל אתה רוצה דווקא טופי, מה נוכל לעשות?". לא עניתי והיא ענתה במקומי.
"נוכל לבקש".
"מה לבקש? מן השכנים???" שכחתי ממצב הרוח והוצאתי את פני מן המחבוא. באמת! מי מלווה טופי משכנים?
"לא מן השכנים" הסבירה אמא, והרימה את אצבעה למעלה. "ממנו".
הוי. הפעם לא הצלחתי להבין את אמא. ממש לא.
"דופקים". קטעה אמא את השיחה ופנתה אל הדלת.
לוזר הלך אחריה, אותי – לא עניינו הדופקים. גם הספר הפסיק לעניין אותי. לא נעים להודות, אבל רציתי טופי.
מן המסדרון עלו קולות מוכרים.
הי! נתי ושרה'לה! הילדים של דודה הני! הם באו לסעודה שלישית? אבל מוקדם עדיין!
שמחתי בבואם. אני אוהב לשוחח עם נתי. הוא ילד חכם וגדול מלוזר שלנו, על אף שהוא קטן ממני.
"באנו לשחק, ואמא תבוא אחר כך" אמרה שרה'לה. "איפה מירי? הנה את, שובבה!
הבאתי לך הפתעה. אוי אבל בטח אסור לך, נתן ללוזר וליענקי".
ושרה'לה הוציאה מכיס מעילה שקית מרשרשת ובתוכה – סוכריות טופי.
"ליענקי תתני שניים, כי הוא הבכור!". הכריז נתי בקול.
הבטתי בפניה של אמא. העיניים שלנו דברו יותר ממלים ופרצנו בצחוק.
רק אנחנו שנינו הבנו מדוע.
ומה אומרת לייקי?
אולי לא תאמינו, אבל הספור הזה היה באמת. ילד קטן שרצה ממתק ולא האמין שבורא העולם יכול לתת לו. אבל בורא העולם הראה לו לאחר פחות מדקה – שהוא יכול.
ניסים כאלה לא קורים בכל יום. הם מגיעים ברגע של הארה. רגע בו בורא העולם רוצה להזכיר לנו שהוא כאן. שהוא שומע.
נקח את הרגעים האלה איתנו ונזכור, שגם כאשר אנחנו לא מקבלים תשובה מיידית לבקשה שלנו – תמיד הוא שומע ואוהב.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »