אחרי הצלצול מצאתי את עצמי חוזר הביתה עם יענקי, משהו שלא קורה בדרך כלל. "איזה חושך, כאילו אמצע הלילה!" אמרתי ליענקי, ועצברוח ישן רצה להשתלט עלי. יענקי הרגיש. "עכשיו תתחיל לקטר על החושך שהגיע, ותגיד חמש מאות פעמים אוף".
אוף.
יענקי לא התייחס לפנים החמוצות שלי והמשיך להמטיר עלי גשם חינוכי. "אתה לא חושב שגדלת מאז שנה שעברה? חושך זה לא דבר כל כך רע, דווקא אני אוהב אותו".
"כן?" הסתכלתי על יענקי, לא האמנתי לו למילה. הפנים שלו לא היו חשוכות בכלל. נס שיש פנסי רחוב. "מה אפשר לאהוב בחושך?".
"חושך זה זמן של השראה. תשאל את אמא אילו רעיונות יפים נופלים לה בחושך. החושך מסתיר את כל הבלגן, והעולם נראה נקי יותר…" יענקי התפייט. "יש ערך מיוחד ללימוד תורה בלילה, אתה יודע? שמעתי שהרב אלישיב זכר צדיק לברכה, אהב במיוחד ללמוד בלילה. אז היה לו הכי שקט, אף אחד לא הפריע לו, והריכוז היה מושלם". מעניין מה שיענקי אומר. אף פעם לא חשבתי על זה.
גם בבית שלנו יש יותר שקט, מאז שעון החורף. מירי וחיימקה נרדמים מוקדם יותר. אולי הקור מעייף אותם, בטח זה החושך. אמא לא צריכה לשכנע אותם שלילה עכשיו, ולהגיף את התריס כדי שלא יראו איך השמש צוחקת על כולם, אפילו שהשעה כבר שבע.
פיהקתי. החושך עושה אותי עייף. אבל יענקי צודק, אני צריך למצוא תעסוקה מעניינת לשעה של הערב, עד שהולכים למתמידים ועד שנהיה לילה אמתי, לא רק בחלון אלא גם בשעון. שעה כזו שילד בגילי כבר חייב ללכת לישון.
"אופניים לא באים בחשבון בקור הזה" חשבתי בקול, "גם לא חמש מקלות ושום דבר של ריצה" סגרתי חזק יותר את המעיל.
"אתה יכול לקרוא" הציע לי יענקי. כאילו שיש לי מה. "לא מתחשק לי" עניתי לו, לא התחשק לי לספר לו על הקומיקס האיום והנורא שלקחתי מהספרייה ונס שהחזרתי אותו מיד. "האמת שהרבה זמן לא שיחקתי בחמש אבנים" אמרתי לאוזניים של יענקי. "יכול להיות ששכחתי איך זה הולך?" יענקי אמר שלא נראה לו. נזכרתי שיש לנו גם דמקה בבית, וצביקי בטח יסכים לבוא לשחק איתי, הוא לא גר רחוק מדי. "אפשר גם לשחק בחי צומח דומם, או להכין כדורי שוקולד אם אמא תסכים ואם יש את כל החומרים בבית" המשכתי לחשוב בקול. "ואפשר… אפשר גם להכין קישוט לסוכה!". יענקי צחק. "אתה הולך רחוק… יש עוד כמה דברים עד סוכות, וחוצמזה, אתה בטוח שאתה אוהב לגזור ולצייר ולהדביק וכל הדברים האלה?". יענקי הזה, אוף.
"אני יודע מה אעשה!!!" קפצתי לגובה, לא שמתי לב לשלולית מתחת למגפיים שלי, שהשפריצו עלי ועל יענקי מי בוץ מפוארים. "תראה איך לכלכת אותי!" יענקי כעס, הבניין שלנו כבר היה ממש קרוב, יענקי מיהר לעלות הביתה. נגמרה לו הסבלנות להקשיב לי, או שהוא פחד שאשפריץ עליו שוב.
נשארתי לבד עם החושך, ועם הרעיון. עליתי איתו לאט הביתה.
"אני צריך חוברת ריקה!" אמרתי לאמא עוד לפני השלום. הבית היה שקט ולא חשוך בכלל, נס שיש פלורוסנטים. "שלום!" אמרה לי אמא והניחה את הטלפון האלחוט במקום. "מה שלומך? איך עבר עליך היום, צדיק? אתה לא רעב?".
אמא חייכה אלי חיוך שלא ממהר לשום מקום. רציתי לספר לה על הגשם שטפטף מהתקרה, על רבה רובינסון שלא יכל להגיע ועל הממלא מקום שהתחיל סיפור בהמשכים על עלילת דם. רציתי לספר לה על הדרך שעשיתי מהחיידר לבית, יחד עם אח שלי יענקי. על המחשבות שהיו לי וחשבתי אותן בקול באוזניים של יענקי, על השפריצה שעשיתי לו מרוב התלהבות עד שהוא ברח.
לפטפט עם אמא, זה גם רעיון נחמד לשעה של חושך מוקדם מדי. הסתכלתי בשעון. עוד מעט נגמרת לי השעה, ואני גם רעב. "אתה מהורהר" אמרה אמא והסתכלה עלי. "ומרוב הרהורים אתה לא עונה לי".
"אני מתלבט" אמרתי, והלכתי למטבח אל ריח החביתה. החורף עושה אותי גם רעב.
"יש לי שעה עד למתמידים. רציתי לקחת מחברת ולעשות בה מילון עברית – ארמית. זה יעזור לי מאד ללמוד גמרא ולהבין את מה שאני לומד…" העיניים של אמא נדלקו. "זה רעיון חכם מאד, ואתה תלמיד חוכם אמיתי!" אמרה וחתכה ירקות את תוך הצלחות שלי ושל יענקי. "האמת שיענקי נתן לי את הרעיון הזה, מזמן" אמרתי לה את האמת. אמא קמה אל חדר הילדים. "אני חושבת שיש לנו מחברת ריקה. אחפש" אמר הקול שלה, שכבר היה בפרוזדור. "אבל…" היא נעצרה והסתובבה אלי. "כל היום למדת תורה. ועכשיו יש לך שעה אחת בסך הכל. אולי אתה רוצה להתרענן? אפשר לשחק במשהו. אולי בחי – צומח – דומם, כל דבר, חוץ מכדורי שוקולד ודברים כאלה, כי רק עכשיו ניקיתי את המטבח".
אמא המשיכה לנגב את השיש. ציירתי עיגול מהקשה של הלחם, שיבללתי אותו כמו שבלול, מעגלים סביב עצמו. הנה הוא מכניס את הראש לתוך הקונכייה, ומוציא אותו לכבוד הגשם. קו קו! חייכתי אליו. "האמת שחשבתי לשחק בחמש אבנים, כבר חצי שנה בערך לא שיחקתי. ועכשיו חורף, וזו הזדמנות".
"חמש אבנים זה טוב" אמרה אמא. "משפר את המוטוריקה העדינה".
"מוטורי – מה?"
"זה כל הדברים שקשורים לגזירה ולציור וצביעה והדבקה וכל הדברים העדינים האלה, שקשורים לנוי סוכה" אמר יענקי שיודע הכל, גם לגזור ולצייר וכל זה. אני באמת צריך לשפר את המוטיקה או איך שקוראים לה, אבל – איפה חמש האבנים שלי? אם חצי שנה לא שיחקתי בהם, הם בטח נמצאים באיזה מחבוא בחצי שנה האחרונה. במגירה שלי הם בטח לא. "עוד לא ברכת" הזכיר לי יענקי, שהחליט לא להפסיק את הגשם החינוכי שלו. אבל הפעם הוא צדק. התיישבתי לברך. כדאי לי לחפש עכשיו את חמש האבנים? אולי עדיף לשחק משהו עם אמא? ואולי כן אפתח את המחברת, לפחות אתחיל למלאות בה כמה מילים של מילון. "איפה המחברת?" שאלתי את אמא. אמא מיהרה אל הארון העליון בחדר הילדים, הורידה לי מחברת חדשה וגם עפרון. "אם אתה כל כך רוצה, קח, תלמיד חכם שלי!", נתנה לי את האוצר הריק, שאני הולך למלא בדברים אמיתיים שיעזרו לי ללמוד גמרא.
"תלמיד חוכם!" אמרה לי אמא בעיניים של נחת. התיישבתי ליד השולחן בסלון. כססתי את העפרון, קמתי, חיפשתי בארון הספרים גמרא "בבא קמא" כדי לדפדף מתוכו אל פרק "הכונס". אעתיק ממנו מילים בארמית ו – הסתכלתי בשעון.
"צריך ללכת למתמידים", אמרתי לאמא, ושוב יצאתי אל הגשם בחוץ, משאיר בבית את המחברת הריקה, את חמש האבנים (אין לי מושג איפה הם) ועוד כמה דברים שחלמתי לעשות.
ומה אומרת לייקי?
במשך היום יש לנו שעות של בין לבין. השעות האלה יכולות ליפול בין האצבעות, אפשר לקרוא להן "זמן מת", ואפשר למלא ולהחיות אותן בדברים טובים ונעימים, שיעשו לנו טוב בלב.
כולנו כמו לוזר, מתלבטים לפעמים, במה למלא את השעה הפנויה שלנו.
רוצים לעשות בה עשרים דברים, ועד שהחלטנו – חלפה השעה ועברה.
לא נורא, גם ההתלבטות היא סוג של תעסוקה…
« לפרק הקודם | לפרק הבא »