היה יום יפה, הצטיידנו בכלי חול בשביל הקטנים, בתפוחים חתוכים בשביל כולם ובטישיו למצוננים וירדנו אל הגינה.
היא הייתה יפה ורעננה אחרי כל הגשמים ששטפו אותה, המתקנים חיכו לנו וחייכו אלינו חיוך צהוב מפלסטיק.
זינקתי על המגלשה מלמטה למעלה, טיפסתי שלב אחרי שלב על כל המתקנים, עד שהגעתי אל הגג. משם הכי קל למתוח את הידיים ו – הופה, להיתלות על העץ 'שלי' שצומח לצידי הגינה.
הנהנתי לו בשקט לשלום ושאלתי מה שלומו, ואיך הוא הסתדר בחורף האחרון בלעדי. הוא לא ענה לי, כמובן, רק הסתכל אלי כמו שמסתכל קשיש שראה המון דברים בחיים, לזאטוט בן שמונה. התיישבתי בנוחות בין הענפים היבשים שלו ותליתי את הרגליים החוצה, כאילו היו ענפים.
היה טוב להסתכל על העולם מלמעלה. לראות את הגינה עם המוני הילדים שמשחקים בה, את ארמון החול שמירי מכינה עם חברות שלה ובטוחה שהוא ענק, ואת מחנה הקרשים שהחבורה של צביקי מסיימת לבנות.
ממרומי העץ ראיתי את הרחוב עד לקצה. ראיתי אמהות ועגלות ותינוקות וילדים שרוצים שיעבירו אותם כביש ואשה אחת מבוגרת שסוחבת תבנית ביצים וסל מפלסטיק כמו פעם. היא הולכת לאט, והביצים כמעט נופלים ומתפו –
פאק. הרגל שלי אבדה את המשענת שלה. תפסתי בחוסר אונים קבוצת ענפים אחרת, ופאק, פאק, פאק. קראאאטש, המכנסיים! קרע גדול ומכוער הפתח בהם, אבל לא היה לי זמן, דאגתי יותר לרגל שהתחבאה מאחורי המכנס הזה, ולכל הגוף שהיה מחובר אליו.
כל הענפים התפצפצו. "אמאלה!" צעקתי. החזקתי בכל הכוחות בגזע, האצבעות נשרטו וכאב לי, ו – הופ. נפלתי לתוך הידיים של אמאלה שלי הטובה, ששמעה את הקריאה והגיעה, בלי ששמתי לב.
העיניים של אמא טיילו על נעלי החורף שלי שפתחו פה, על המכנסיים שפתחו דלת ועל החולצה המוכתמת. אחר היא הסתכלה על הפנים שלי, ראתה שאני חי וקיים ונושם, ונשמה לרווחה.
"היה לך נס" היא אמרה בשפתיים חוורות. "אסור לסמוך על ניסים! למה טיפסת על העץ הגבוה הזה?"
"זו לא פעם ראשונה" ניסיתי לסדר את החולצה בתוך המכנסיים. "העץ הזה, הוא חבר ישן שלי. כל הקיץ ישבתי עליו, היה לי נוח! ראיתי ממנו את כל העולם".
אמא הושיבה את חיימקה בנדנדה של התינוקות. "העץ הזה, הוא עץ הכי מוזר שראיתי בחיים!" אמרתי לה, ובשקט הוצאתי לו לשון (לעץ, לא לחיימקה). "בקיץ הוא התנהג אלי כמו חבר. הוא היה כזה ירוק ויפה וחי", חיימקה פחד, אז אמא החזיקה לו את היד, והמשיכה להקשיב לי.
עכשיו, בדיוק בחודש שבט שכולם שרים לו השקדיה פורחת, הוא כזה מין יבש וחולני ומפיל אותי ממנו בלי שום הכנה! אמא, העץ הזה הולך למות?"
"לא נראה לי" ענתה לי אמא. והוציאה את חיימקה מהנדנדה. "נראה לי שהוא פשוט, עסוק".
"מה עסוק?" לא הבנתי, התקרבתי אל העץ שלי, ליטפתי את הגזע הרחב שלו והרמתי עיניים למעלה.
הוא היה יבש לגמרי, ואפור, ומקומט, וזקן.
חיפשתי בכל מקום, לא מצאתי עליו שום ענף חדש וירוק, או עלה קטן לרפואה.
"הוא לא עסוק. הוא עומד כמו גוילם אמתי ולא זז" הלשנתי עליו לאמא, שחזרה כבר לשבת על הספסל".
"אז תמצא לך עיסוקים אחרים" אמרה לי אמא בעייפות. בדקה את נזקי הנפילה, (כלומר את הפה של הנעליים והדלת שבמכנס) ונאנחה.
"מה יהיה איתך לוזר? חשבתי שאתה גדול מספיק, כדי לדעת לא לטפס על עצים גבוהים כאלה… אסור לסמוך על ניסים".
התיישבתי שמוט על החול, ונאנחתי לי יחד איתה.
אמא אומרת לי הרבה דברים. היא כל כך משתדלת לחנך אותי,
אבל הרבה פעמים הדברים יוצאים לי מהאוזן השניה. אני חושב שזה סימן, מפחיד! זה סימן שאני לא גדל ולא צומח, לא מתקדם ולא פורח. ממש כמו העץ הזה.
אנחנו חברים הרי.
רק שבוע עבר, ושוב היה יום יפה,
שוב ירדנו לגינה עם כלי חול ותפוזים וקלמנטינות. רצתי ישר לעץ שלי, התכוננתי לטפס עליו וברגע האחרון נעצרתי. קודם כי נזכרתי במילים של אמא: אתה מספיק גדול כדי לדעת לא לטפס על עצים גבוהים. רחמתי על המכנסיים שתיקנה והנעליים שהדביקה בדבק מגע, ובעיקר עליה.
ואתם יודעים למה עוד נעצרתי?
לא זיהיתי את העץ שלי!
הוא לבש בגד ירוק כזה, ורענן, בדיוק כמו שאמא הבטיחה.
מה שלומך, עץ שלי? שאלתי אותו. והפעם הוא ענה לי, באלפי חיוכים ירוקים, צוחקים כאלה.
חיבקתי אותו. אני חושב ששנינו גדלנו.
ומה אומרת לייקי?
כמה זמן לקח לעץ של לוזר לגדול? אתם וודאי חושבים ששבוע אחד. אבל העץ שלו גדל במשך כל החורף. השורשים שלו העמיקו למטה, עוד ועוד, ינקו ויטמינים מתוך האדמה, ואספו כוחות כדי לפרוח, בבוא היום.
בשקט הוא עבד, בפנים, ורק בחוץ הוא נראה היה כל כך יבש, ואפור, וחולני.
גם לוזר גדל, בכל יום עוד קצת. אפילו שאי אפשר לראות את זה בסנטימטרים.
המילים של אמא ושל אבא, התורה שהוא לומד, הכל מחלחל פנימה ושולח שורשים עמוקים בתוך הלב שלו,
יום יבוא ותגלו את לוזר – בחור!