"חייבים לעשות משהו" אמר לוזר בקול למוד ניסיון, ונאנח אנחה קשישה לקינוח. צביקי פתח אליו עיניים גדולות ואדומות מעייפות, בכל זאת הוא ריכז היום את העיניים שעות ארוכות באותיות הקטנות של התורה. היה חם, המזגן התעייף ובקושי הרגישו אותו.
"ברור שצריך לעשות משהו" הוא המהם מתחת לשפם שלא היה לו, "הידיים והרגליים שלי משועממות נורא, קשה להן לשבת מקופלות מתחת לשולחן. ועוד הבנות בחופש, מכייפות להן כל היום וכל הלילה".
לוזר חייך חיוך שמח, יופי שצביקי מבין אותו ומרגיש כמוהו, אפילו שאצלם בבית אין חבורת בנות רק מירי אחת קטנה, שלא כל כך יודעת עוד איך לכייף.
מיד אחרי ארוחת ערב מהירה ובקשת רשות ההורים הם ירדו לרחבה שליד הבניין, כדי לעשות את המשהו שהם תכננו מזמן. "מצאתי!" הריע צביקי מול ערימת משטחי פריקה מעץ. "המשטחים האלה בטח מופקרים, עובדה שהם מונחים כאן בערמה ליד הפח". לוזר הנהן מול ההיגיון של צביקי ושניהם החלו לגרור את המשטחים, אחד אחרי השני, לכיוון הפינה הכי מוסתרת בשביל שליד הגינה.
"המשטחים האלה, הם ממש קירות בנויים! חסכו מאתנו לחבר קרש לקרש, ויש כאן רווחים לכניסת אוויר ואור. יהיה לנו כאן מחנה מושלם!" לוזר היה מאושר.
"צריך לחבר את המשטחים זה לזה, בפינות" אמר צביקי. "אחרת הקירות יפלו כאן עם כל תזוזה" לוזר קימט את המצח, דואג. "צריך מברגה חשמלית" אמר צביקי. לוזר טען שגם מברגה לא חשמלית תעזור, ושניהם רצו הביתה לשאול את ההורים, אם אפשר להוריד את ארגז כלי העבודה.
שניהם ירדו אחרי דקה בידיים ריקות. "אין סיכוי" אמר לוזר והתיישב כפוף ליד הקירות הנפולות של המחנה. צביקי התיישב לידו, הם שילבו רגליים והסתכלו במבט עצוב על המחנה שלהם, שנחרב עוד לפני שזכה לקום.
צביקי התנער וקם. "מה אנחנו יושבים ובוכים כאן ומחכים לישועה? בוא נחפש פתרון!" לוזר הסתכל על צביקי הזה שגם הפעם לא התייאש והלך לחפש פתרון בערימת הגרוטאות שליד הצפרדע.
"מצאתי!" עיניו של צביקי הוארו, הוא שלף משהו מתוך ערימת הגרוטאות. לוזר הסתכל וקם גם הוא, עוזר לצביקי לסחוב את הפתרון הארוך: הוא היה חוט קש ארוך משתלשל ונגרר אחריו לכיוון הפינה הכי מוסתרת בשביל שליד הגינה. "נלפף את הקירות ונקשור אותם בקשרים הכי חזקים" אמר צביקי והתחיל מיד במלאכת הליפוף. צביקי החזיק את ה'קירות' בצורה יציבה, ולוזר ליפף את החוטים, השחיל אותם בחורים הלוך ושוב. "זו ממש מלאכת מחשבת!" אמר לוזר, כשהמחנה שלהם התחיל לקרום עור וגידים. "הוא חזק כמו בית אמתי" אמר צביקי. הוא ניסה להזיז את הקירות, תחילה בעדינות, אחר כך חזק יותר, והמחנה לא זז.
הם נכנסו שניהם פנימה, היה קצת צפוף כשהם שיכלו רגליים והציצו אל העולם שבחוץ. השמש שלחה קרניים כתומות דרך החורים הריבועיים. שניהם הציצו בשעון בבת אחת ונבהלו. הם קפצו למעלה והופ. הראש נתקע בתקרת המחנה. המכה לא הייתה כואבת מדי, כי המחנה התרומם יחד איתם.
"אני מרגיש כמו עוג מלך הבשן, שההר נתקע לו על הראש" אמר לוזר ונזכר בציורים של פרשת השבוע. "ואני מרגיש כמו צב" צחק צביקי, "צב שלוקח את הבית שלו לכל מקום".
"צביקי הצב עם בית על הגב" אמר לוזר. "וברצינות, לא היינו רוצים לאחר למתמידים בגלל המחנה הזה".
הם התכופפו, יצאו מהבית הקטן שבנו להם והזיזו אותו לפינה עוד יותר מוסתרת, בין שיחים ירוקים גבוהים.
הם הלכו בצעדים גדולים לכיוון חברת המתמידים. "עד מחר לא נראה את המחנה הזה" אמר לוזר בצער. "מי יודע מה יקרה לו. לפעמים מסתובבים כאן פועלי נקיון, ומפנים את כל דברי הפסולת שהם רואים".
"המחנה שלנו הוא לא 'דברי פסולת'!" צביקי נפגע בשביל המחנה, ובכל זאת גם הוא קצת דאג. רגע לפני שהם נכנסו לחברת המתמידים, אמר לוזר בלחש. "לא קבענו שם מזוזה, מי ישמור לנו על הבית?".
בבוקר יצא לוזר מוקדם מהבית. למטה, בשביל שליד הבניין עמדה הצפרדע הגדולה. היא הייתה ריקה. גם צביקי עמד שם, מנסה להסתיר את המחנה האהוב שלהם מעיני פועלי הנקיון. שרק לא יקחו אותו, שרק לא יפרקו.
הפועלים הלכו, צביקי הסתכל בהקלה על לוזר ושניהם נשמו לרווחה. המחנה עוד ניצב שם, חזק ואיתן. "אני חושב שהיום נלמד איזו משנה אחת בתוך המחנה" הציע לוזר, "וזה ישמור עליו כמו מזוזה, שלא יתפרק".
ומה אומרת לייקי?
ה' אוהב את הבנאים הקטנים והחכמים האלה, שלומדים תורה כל היום, וממלאים את שעות הפנאי המועטות שלהם בדברים טובים ומועילים.
וההצעה של לוזר נכונה לגמרי. התורה שאתם לומדים, לוזר וצביקי וכל החברים, שומרת על המחנה הקטן שבניתם ולא פחות מכך, על העולם כולו.
« לפרק הקודם »