הפעם – מירי מספרת

אמא אמרה לי בוקר טוב ויום מוצלח, נפנפה לי לשלום ונשארה לעמוד בשער של הגן, עד שראתה אותי נכנסת פנימה אל תוך החצר.

החצר הייתה מלאה בהמוני ילדות צבעוניות ושמחות עם תיקי אוכל ושרשרת עם בלון מקרטון. שמתי את היד קדימה, איפה שצריכה להיות השרשרת עם הבלון ולא מצאתי אותה. שרשרת כל כך יפה! קבלתי אותה אתמול בדואר בתוך מעטפה סגורה ומקושטת בסמל של הגן, בתוך המעטפה הייתה הזמנה לכבוד היום הראשון, והיה כתוב בה שצריך להגיע היום בשעה תשע, שמסיימים בשתיים עשרה כדי שנתרגל לאט לאט לשעות של הגן, ושלא נשכח את השרשרת עם הסמל של הבלון, כי זה הסמל של הגן החדש שלנו.

הסתובבתי בחצר. היו שם הרבה חברות שלי, ולכולן היה סמל בצבע ורוד. היו שם עוד הרבה ילדות מגנים אחרים, והיו להן בלונים בצבע צהוב ותכלת וגם ירוק בהיר. המשכתי להסתובב כמו קרוסלה. הבלונים והילדות ממש בלבלו אותי.

"מה את מסתובבת?" שאלה אותי ציפי, החברה שלי. היא נתנה לי יד כאילו הייתה אחותי הגדולה. "בואי, בואי נכנס לגן!" היא משכה לי את היד, "עוד רגע מתחיל הריכוז".

הלכתי עם ציפי, אפילו שהיא בכלל לא אחותי הגדולה. הרבה חברות שלי ישבו כבר בפנים, והקשיבו למנגינות של טייפ, אבל זה בכלל לא היה הגן שלנו! לגן שלנו הייתה דלת חומה קצת מתקלפת בצד, עם ידית בצבע אפור, הדלת הזו שחורה לגמרי ומוזרה! אין עליה שום סימנים מתקלפים! הידית היא בצורת עיגול, ובאמצע הדלת, למעלה, יש בלון ורוד גדול מבריסטול, כנראה כתוב עליה "ברוכות הבאות".

"ש ל ו ם!" אשה גבוהה עמדה בדלת, הייתה לה חולצה עם פסים צבעוניים וחצאית שחורה, ומשקפיים חומים על האף. והיא לא הייתה בכלל הגננת מרים! המשכתי לעמוד בין הדלת למשקוף. "את נכנסת, חמודה?" שאלה האשה הגבוהה. "ככה אני לא יכולה לסגור את הדלת" לא רציתי להכנס פנימה. הגננת הסתכלה עלי, חיפשה את הסמל ואת השרשרת שלי ולא מצאה. "איך קוראים לך, מתוקה?" שאלה אותי האשה הגבוהה. "קוראים לה מירי" צייצה ציפי מתוך הגן, כאילו הייתה איזו ציפור מצייצת. "והיא בגן שלנו, אפילו שהיא שכחה את הסמל!"

"לא שכחתי את הסמל!" עניתי לה, כועסת מאד. "דווקא זכרתי אותו והיה לי אותו! לא יודעת מי קרע לי אותו באמצע הדרך" המשכתי לעמוד בתוך הדלת בצורה שאי אפשר לסגור אותה בכלל. ופתאום באו לי דמעות ענקיות ורטובות לעיניים ושטפו לי את כל הפנים. כל הילדות של הגן הסתכלו עלי והיו לי בושות נוראיות, אז החלטתי לברוח לגן שלי, לגן של מרים.

לא היה קשה למצוא את הגן של מרים. רק ללכת קצת ישר, והנה הדלת החומה עם הקילופים בצד, והידית האפורה הנוצצת. על הדלת היה בלון בצבע תכלת, כנראה כתבו עליה ברוכים הבאים, כמו בכל הדלתות של כל הגנים. הדלת הייתה כבר סגורה.

נשענתי עליה, הדמעות טפטפו על הדלת אבל לא נורא, במילא היא הייתה ישנה ומי שם לב.

מאחורי הדלת שמעתי את הקול של הגננת מרים, ועוד המון קולות של ילדות קטנות ובוכות בכל מיני מנגינות של בכי.

לא היה טייפ מאחורי הדלת, רק הגננת מרים שרה "בוקר טוב לילדות המתוקות" במנגינה של כל בוקר, מלפני שהתחיל החופש הגדול. אני כל כך אוהבת את השיר הזה! זה שיר מתוק ושמח, כמו הגננת מרים. אני מכירה את כל התנועות שלו ואף פעם עוד לא התבלבלתי.

השענתי את הראש שלי על הדלת החומה עם הקילופים בצד, הגננת מרים התחילה לשיר בקול מתוק את השיר של התפילה, "אדון עולם".

מישהי נגעה בכתף שלי. "מירי מתוקה" אמרה לי האשה הגבוהה מהגן שהייתי בו קודם. "מירי מותק" היא אמרה לי שוב. "אני הגננת מלכה ואני מאד מחכה לך. לא נורא בכלל שאין לך סמל ורוד. אנחנו נכין לך סמל חדש, יפה פי אלף!"

"כן?" הסתכלתי על הגננת מלכה, וכבר לא נשענתי על הדלת החומה והטובה. "אבל אני בכלל לא רוצה את הסמל" אמרתי לה, והדמעות המשיכו לטפטף לי, כמו גשם. "אני בכלל לא רוצה סמל ורוד! אני רוצה סמל בצבע תכלת, כמו על הדלת הזאת" הצבעתי על הדלת החומה, שהעבירה לי קולות מהגננת מרים.

"את מתגעגעת לגננת מרים!" הבינה הגננת החדשה והגבוהה. הנהנתי חזק, ולא זזתי מהדלת החומה. ובבת היא נפתחה. אשה חמודה וחייכנית כמעט נתקעה בי. "מירוש!" היא אמרה וחייכה אלי. "כמה גדלת! כשהיית בגן שלי, היית הרבה יותר קטנה".

"באמת?" לא האמנתי לה.

"באמת באמת" אמרה לי הגננת מרים. "רוצה להכנס ולראות, אילו ילדות קטנות נמצאות בגן שלי?" רציתי. המורה מלכה חזרה בינתיים לגן שלה, ואני נכנסתי פנימה אל תוך הגן של הגננת מרים.

בגן היו מלא ילדות קטנות, חלקן עוד החזיקו מוצץ בפה, שירגיע להן את הבכי. היו ילדות שהחזיקו בקבוק של תינוקות, כמו הבקבוק של חיימקה שלנו. הן גם היו נמוכות, הרבה יותר ממני. "גדלת" אמרה לי הגננת מרים. "את כבר לא שייכת לגן שלנו, את שייכת לגן של גדולות! הגדולות לא הולכות לגן של הגננת מרים. ילדות גדולות הולכות לגן של הגננת מלכה".

"ועכשיו תגידי שלום" אמרה הגננת מרים. הסתכלתי עוד פעם על הגן שכל כך אהבתי, על פינת הבובות עם כלי הרופא, על קישוט הפרחים שעל התקרה, והלכתי אל הדלת. קצת ישר, וממש ממול חכתה לי הדלת השחורה, עם בלון ורוד שכתוב עליו ברוכים הבאים.

"ברוכה הבאה!" חבקה אותי הגננת מלכה. "לגן של הילדות הגדולות!"

הסתכלתי סביב. הכתה הייתה גדולה ומקושטת בקישוטים שלא הכרתי. פינת הרופא הייתה בסוף הכתה, והבובות היו בתוך סלסילות אדומות, שמסתירות את כל מה שיש בפנים. גם הקול של הגננת מלכה, לא דומה בכלל לקול של הגננת מרים.

"הנה לך סמל חדש, עם בלון ורוד גדול!" אמרה הגננת מלכה וקשרה לצווארי שרשרת. "בואי, תראי איזו ילדה גדולה יש לנו כאן" היא לקחה אותי למראה גדולה ומקושטת. הסתכלתי במראה, עמדה שם ילדה עם סמל ורוד בצורת בלון גדול ויפה. הילדה הייתה חמודה דווקא, הפנים שלה היו עוד קצת אדומות, אבל היא ידעה להתגבר ולחייך, וזה סימן הכי גדול שהיא גדלה.

ומה אומרת לייקי?

לא קל לגדול, זה מחייב אותנו לעזוב דברים מוכרים וישנים, לפעמים אהובים מאד.

לא תמיד קל להיפרד מדברים שאהבנו וללכת הלאה, אל התחנה הבאה בחיים, התחנה שמגדילה ומצמיחה אותנו הלאה, אל כתה גבוהה יותר.

ואף פעם לא מפסיקים לעלות כתות…

העלייה הזו לא קלה בכלל, אבל לגדול זה דבר שמח!