לפני שבועיים נרשמתי לתור על הספר. בשבועיים האלה הספיקו כל החברים וכל השכנים לקרוא אותו ברתק, ולדבר עליו בעיניים נוצצות כאלה, כאילו הם בעצמם היו באי הרחוק והתהפכו בספינת המצודה וטבעו למצולות ורק ברגע האחרון ניצלו. בשבועיים האלה לא הבנתי על מה כולם מדברים וניסיתי להרכיב לי פאזל מכל שברי המשפטים.
בשבועיים האלה ביקשתי לפחות עשרים פעמים מאמא שתקנה לי את ספר הקומיקס "הצלה מלב המצולה", אחרי שאמא השתכנעה שהספר הזה הוא טוב, ושהוא יהיה במקום דמי החנוכה שלי, הלכנו סוף סוף לחנות הספרים כדי לראות שהספר אזל מהמדפים, נגמר.
ואז הגיע תורי סוף סוף, לקבל את הקומיקס הנחשק הזה מהספריה השכונתית.
כל הדרך דגדג לי הספר בתוך השקית, ואם לא הייתי מבטיח לאמא שאני חוזר מיד מיד בגלל החושך, הייתי נשאר לקרוא אותו בחדר המדרגות של הספריה, מההתחלה ועד הסוף.
הגעתי הביתה, נשאר לי רק חצי שעה עד הזמן של חברת המתמידים. כמה אפשר לקרוא בחצי שעה? הרבה. אולי אצליח לבלוע את כל הקומיקס, אפילו.
רצתי מהר למיטה שלי, הדלקתי את האור ונשכבתי מעל הספר. שמירי לא תבוא עכשיו לשאול אלף שאלות, בבקשה. שחיימקה לא יבכה עכשיו! שיענקי לא יחליט לחנך אותי. שאף אחד לא יפריע לי. עד שיש לי את הספר הזה, כל כך חיכיתי לו!
פתחתי בעמוד הראשון. האיש שהסתכל עלי מתוך ריבוע הקומיקס היה גבוה ושמן, היו לו עיניים שחורות, עגולות וכועסות, אף ארוך ארוך וכובע מוזר על הראש. הוא היה נראה אמתי כזה ומפחיד. הוא הסתכל עלי בעיניים רעות, ובתוך בועת המחשבות שלו היה כתוב איזה צופן מותח שלא הבנתי. בתמונות הבאות הגיעה קבוצת הילדים ועלתה על ספינת המצודה. השמיים היו חשוכים, הייתה רוח חזקה. היא העיפה את המפרשים של האוניה והאיש הרע עמד כל הזמן בצד, והסתכל על לייבי, גיבור הסיפור, בעיניים שחורות ורעות.
השמים החשיכו עוד. הרגשתי ממש בתוך הים הגדול הזה. כל הקבוצה רעדה שם מקור, בתוך הספינה. וגם אני התחלתי לרעוד. מקור ומפחד. מים מלוחים התחילו להכנס לספינה, היא התחילה לשקוע על צידה. הלב שלי דפק עוד. טעם מלוח נכנס לי לפה, כאילו השפריצו הגלים המלוחים עד לכאן.
זה רק סיפור! הזכרתי לעצמי. ככה זה סיפור מתח! ככה זה קומיקס שצייר מוכשר צייר. ציורים שנראים ממש כמו תמונות. אמיתיות, מצולמות מתוך הים הרחוק וכל הדברים שקורים שם. ככה זה סיפור טוב, לא סתם התלהבו ממנו כולם, ואפילו ספר אחד לא נשאר בחנות הספרים.
לא הזזתי את העיניים מתוך התמונות של הספר. המצב שם רק נהיה גרוע יותר. הראש של לייבי הסתחרר. הוא החזיק חזק בדפנות הספינה שהלכו והתהפכו, עוד רגע אני מתעלף! חשב לייבי, לצעוק לא היה לו כוח.
ואז התקרב אליו ג'ון. האיש עם הכובע המוזר והעיניים הרעות. הוא הושיט ידיים לעזור לו, להחזיק אותו שלא ייפול. אוי לא! בדיוק ג'ון, האיש הרע. אולי יש לו משהו רע בידיים! עוד מעט הוא ייתן לו סוכריה להרגיע אותו, והסוכריה תהיה בכלל רעל.
החזקתי חזק בדפנות הספינה, כלומר, בכריכה של הספר. לא רוצה שתחזיק בי, איש רע! אני רוצה את אבא! רציתי לצרוח במקום לייבי, אבל לייבי רק שתק, הספינה המשיכה להיטלטל, וגם הראש שלי. והלב.
די!!! אל תשכח שזה רק סיפור! הזכרתי שוב לעצמי, התזכורת הזאת לא עזרה בכלל. כי המצב בספינה נהיה יותר ויותר גרוע, מרחוק נראתה ספינת הצלה. לייבי שמח, אבל אני לא. ראיתי מיד את הדגל השחור על הסיפון שלה. עם סמל נורא ואיום. ספינת שודדים! רק זה חסר שם ללייבי, עם כל הצרות שעוברות עליו!
לכמה רגעים שכחתי לנשום. הראש שלי כאב כבר ממש. שוב הזכרתי לעצמי שזה רק סיפור, ואם כולם אומרים שזה סיפור טוב, בוודאי יהיה כאן סוף טוב.
בכל הסיפורים הטובים יש סוף טוב. אני לא מאמין שיתנו שם ללייבי ליפול אל תוך גלי הים, לא מאמין שכרישים יאכלו אותו לארוחת ערב, לא יכול להיות שהוא ייפול לתוך ספינת שודדים ויקרא לו שם משהו רע. וג'ון, בכלל, עוד מעט נגלה שהוא צדיק נסתר, וספינת השודדים היא בכלל לא ספינת שודדים אלה סתם איזה יהודי עשיר עם מלא תכשיטים ורוגעלך, שהוא ייתן ללייבי הרעב.
המשכתי לקרוא מתוך הספר. ספינת השודדים התקרבה, לייבי המשיך להתנדנד והעיניים של ג'ון עוד היו שחורות ורעות.
בום, טראחחחחח! הסתכלתי סביבי בבהלה. מה זה היה? הספינה התפרקה ונשברה? לייבי טבע סופית?
אה. זה בסך הכל הספר, שנטרק בבת אחת. יכול להיות שזה אני שטרקתי אותו?
איך אפשר לטרוק ספר קומיקס לפני שסיימנו לקרוא אותו! ואני באמצע המתח הכי מותח שהיה לי אי פעם. הסתכלתי על הכריכה המושכת. שמים כתומים וספינה מיטלטלת בין גלים. "הצלה בלב מצולה" כתוב שם. זה הקומיקס הכי נחשב בשבועיים האחרונים! כל כך נחשב, שלא נשאר אפילו אחד בחנות הספרים! זה ספר טוב, אומרים עליו כולם. אפילו אמא הרשתה לי לקרוא אותו, אחרי שראתה את שם הסופר.
אז מה, לכן אני חייב לקרוא אותו? לתת לו להשתלט על הלב והמוח שלי, עד שכולי נהיה מבולבל ורועד ומפוחד ומסוחרר ושוכח כמעט איך קוראים לי? הלב שלי לא רצה להסכים.
והוא המשיך לדפוק לי, הלב, חזק ומהר. הפנים שלי היו רטובות מזיעה, למרות שהיה חורף, ולא חם בכלל.
הספר הסגור שרף לי בתוך הידיים. אני חייב לדעת לאן ממשיך הסיפור, האם הספינה הזאת היא באמת ספינת שודדים? הם יעשו ללייבי משהו רע? הספר קפץ לי בידיים, אבל המשיך להיות סגור.
"לוזר!" הקול של אמא התקרב מהמטבח. "עוד שלש דקות מתחיל כבר מתמידים, ולא אכלת כלום!". קמתי לאט מהמיטה, הספר הסגור הלך איתי למטבח והמשיך לשרוף לי בידיים. אכלתי מהר פתיתים שנשארו מארוחת הצהריים, ורצתי אל חדר המדרגות. "היי" צעקה אחרי מירי. "למה אתה לוקח איתך את הספר מהספריה? מותר לקרוא באמצע מתמידים?".
"אסור לקרוא שם" עניתי לה, אבל היא כבר לא שמעה.
בדרך למתמידים, עברתי מהספריה השכונתית, והחזרתי את הספר, בלי שידעתי את סוף הסיפור.
זה היה קשה, אבל רק כשהספר הזה כבר לא היה לי ביד, חזרה אלי הנשימה סוף סוף, וכאב הראש נעלם.
ומה אומרת לייקי?
אף אחד לא אמר ללוזר שאסור לקרוא את הספר, שהספר הזה לא יעשה לו טוב. ובכל זאת לוזר החליט לסגור אותו. לסגור ושוב לא לפתוח.
אף אחד לא אמר לו שהספר אינו חינוכי. כולם אמרו לו דווקא להיפך.
אבל הוא הקשיב לעצמו. ללב שלו, ולמוח שיושב בתוך הראש. הקשיב, והחליט לעשות את מה שטוב לו באמת.
לא קל לנו לקפל את הסקרנות הבוערת ולטרוק עליה ספר שלא סיימנו לקרוא. אבל אם עשינו את זה, הצלחנו לחנך את עצמנו בעצמנו, וזה סימן הכי חזק שגדלנו.
« לפרק הבא »