סידרתי את הלורדים כמו חיילים, את הגוגואים הכנסתי לקופסת נעליים (היו לה כמה דלתות אבל הדבקתי אותן, והיא הייתה כמו חדשה, שום גוגו לא הצליח לברוח החוצה).
הסתכלתי על הר החפצים הגבוה. היו בו המון דברים חשובים ומתנות שקיבלתי מאבות ובנים ומאמהות ודודות לכל מיני ימי הולדת או אירועים חגיגיים. לא היה פשוט למיין את ההר הגבוה והחשוב הזה, לפרק אותו לחלקים ולהחליט מי הולך לחיים (למגירה) ומי ילך למיטה, ומשם למיתה, שזה פח האשפה אם עוד לא הבנתם). עוד יותר לא פשוט היה לבער את החמץ שהתחבא בהמוניו בין כל הערמות החשובות: חבילה קטנה ושלמה של ביסלי, גדולה יותר מכזית ולא יודע אם היא הייתה מתבטלת ב"כל חמירא". ביערתי אותה אל תוך הפה שלי וניגבתי את כל הפירורים במרחק בטוח מהמגירה. היו עוד המון פירורים של שלווה, לא יודע איך הגיעו לשם בכלל. הוצאתי הכל, שטפתי ידיים בסבון וחזרתי. הערמה הגבוהה התפרקה לה לאט לאט. מאד מאד לאט. היה מייאש לראות את המגירה של יענקי מסודרת ומבריקה, הכל ארוז בקופסאות כמו בבית מרקחת, אז לא הסתכלתי אליה (רק הצצתי פעם אחת ולא ממש נחשבת).
לאט התמלאה הקופסה שלי ולא היה בה יותר מקום. חפשתי קופסא נוספת וגם מצאתי. הסתכלתי על ערמת הדברים החשובים שיענקי קרה להם שמונצס ולא ידעתי איך למיין אותם.
"חצי מהדברים אתה יכול לזרוק לפח" ייעץ לי יענקי. "את המחזיק – פנס – נעל הזה, תראה כמה הוא קרוע בלוע, הבטרייה שלו מתה מזמן! זו גרוטאה אמתית לגמרי" הוא העיף את המחזיק למעלה. עד שקבל מכה מהתקרה וצנח על הרצפה מעולף. הרמתי אותו מהר. "המחזיק הזה יקר לי ללב!" הכרזתי. "זו מזכרת שקבלתי מהערשי, החבר שלי שנסע לחוצלארץ. אתה לא תחליט לי מה גרוטאה ומה יקר!" באותם רגעים היה לי המחזיק יקר מאד וחשוב מאד. לא ידעתי איך אפשר לוותר עליו בכלל. "כרצונך" יענקי משך בכתפיו ומלמל. "בקצב הזה תסיים את המגירה הזו אולי בפסח תשע"ו". יענקי הזה!!!
התחשק לי להפוך את כל המגירה על ראשו. לא עשיתי את זה, מטעמים חשובים מאד. קודם כל אסור לכעוס. המלמד דיבר היום על החמץ שבלב שגרוע לא פחות מהחמץ במגירה. הוא דיבר על השאור שבעיסה, על היצר הרע שבא להשתלט עלינו בכל מיני דרכים מעניינות, ומצליח להרוס לנו הרבה דברים טובים. עד שבצק של מצות יכול להפוך לחמץ, חלילה.
הוא דבר על זה הרבה במשלים ונמשלים. על נסיונות של כעס ועל איך שצריך להתגבר ואני החלטתי שאני חייב להתגבר, על אף שיענקי הזה עם המוסר שהוא נותן לי וכל העצות, מוציא אותי מהמגירה לגמרי.
אז נשכתי שפתיים והמשכתי לסדר בשקט את הקופסא החדשה. הנחתי בפנים הרבה מחזיקי מפתחות לא לפני שניערתי אותם מפירורי חמץ. הקופסא התמלאה ומלאי האוצרות שלי עוד לא נגמר. הייתה לי קוביה הונגרית ומסרגה סינית, וכמה סרגלים גמישים כאלה, שאם דופקים אותם הם הופכים לצמיד. "אפשר להשתמש בגלילי נייר טואלט" הציע יענקי בנדיבות. "אפשר גם לחלק את הקופסאות לתאים בעזרת רצועות בריסטול" הוא דחף לי מול העיניים את הקופסא שלו שהוא חילק לתאים תאים בסדר מסודר מאד. "רעיון" אמרתי לו ולא הסתכלתי עליו. הלכתי לחפש גלילי נייר טואלט, ניסיתי לדחוף פנימה את הקוביה ההונגרית ולא הצלחתי (היא בכל זאת מרובעת, והגליל עגול). בסוף המגירה הייתה מסודרת פחות או יותר. (פחות מהמגירה של יענקי, יותר מהמגירה שלי של אתמול).
סגרתי אותה בשקט ובאתי לסלון. "סיימתי!" הודעתי לאמא. "יופי!" אמא שמחה. "עכשיו אתה יכול לקרוא או לשחק, עד ארוחת הערב". חזרתי לחדר, להוציא את חמש האבנים מהמגירה המסודרת. כשעמדתי במפתן ראיתי את הגב של מירי, שנוברת במגירה שלי ומחפשת משהו. "מה את חושבת שאת עושה!!!!!" צעקתי ממש. לא יודע מאיפה זה בא לי. מירי קפצה בבהלה והתחילה לבכות. התקרבתי למגירה עוד. "את כל הסדר החדש ערבבת לי!!!!! את כל הסדר!!!! את יודעת כמה קשה עבדתי עליו?" התקרבתי אליה. הפרצוף שלי היה מאיים מאד, כנראה, כי מירי ברחה ממני אל הסינר של אמא. בדקתי את המגירה. בחצי דקה סידרתי אותה בחזרה. היא הייתה מסודרת ונקייה מחמץ, אבל במגירה שלי הרגשתי חמץ מסוג אחר. חמץ חמוץ ומאוכזב מעצמי מאד.
אז בסוף לא הצלחתי להתאפק.
מה אומרת לייקי?
יפה שאנחנו רוצים לבער את החמץ שבלב! אבל כמו את המגירה האמתית, את החמץ שבלב אי אפשר לבער בבת אחת. נקיון יסודי לוקח זמן. עוד מדף, עוד מגירה, את השמונצע הזה נזרוק לפח, השני יקר לנו מדי. לאט ממיינים, לאט ובטוח.
ועוד משהו, לוזר יקר. אם יש לך כעס בלב כדאי לך לדבר עליו. בעדינות, ברוגע, כשהוא עוד קטן. אם תשמור עליו בפנים ותתאפק עוד ועוד, הוא עלול לגדול ולגדול, ולהתפוצץ בבום גדול ולא נעים.
שיהיה לנו פסח כשר, ומאד שמח!
« לפרק הקודם | לפרק הבא »