אמא הצליחה לשים לב מתוך ים העבודות שלה והמים וחומרי הנקיון, לפנים של לוזר. הן היו נפולות. "מדוע יפלו פניך?" שאלה, וספוג הפלא הטבול באקונומיקה המשיך לטייל על מסילות המקרר.
"בגלל הדבר הזה!" אמר לוזר והעיף דף קמוט אל תוך המטבח הרטוב. אמא תפסה את הדף הקמוט רגע לפני שהפך לעיסת נייר. ניגבה מהר את שתי הידיים מהאקונומיקה וחיפשה פינה יבשה במטבח, פינה שאפשר לפרוש עליה את הדף ולראות למה הוא כל כך הפיל את פניו של לוזר, המחייכות בדרך כלל.
היא לא מצאה, אז היא עזבה את החומרים ואת המים ועברה עם לוזר לסלון. על השולחן, נפרש הדף האומלל.
מבחן בחשבון, היה כתוב במעלה הדף. ובכתב אדום ומסולסל, המספר שישים וארבע אחוזים.
"זה הציון הכי נמוך מכל הכתה!" אמר לוזר והקול שלו הזכיר שואב אבק. "זה בגלל שאני כל הזמן מתבלבל בכפולות של שבע". הפרצוף של לוזר נפל עוד יותר, וכמעט הגיע אל הרצפה הרטובה. "יש לי ראש של כרוב!"
"באמת ראש כרוב" הראש של יענקי הציץ מהפרוזדור. "נראה לך שזה מעניין את אמא באמצע העבודות לפסח, המבחן הזה שלך?"
"המבחנים שלכם תמיד מעניינים אותי" אמרה אמא ליענקי ושלחה בו מבט ארוך. "ואתה, תשמור בבקשה על הקטנים בחדר הילדים, עד שאגמור כאן עם העבודה הרטובה".
"יענקי אף פעם לא הביא הביתה מבחנים כאלה" אמר לוזר והפה שלו היה כמו קערה הפוכה. "ובשבוע שעבר היה לי גם מבחן כזה במשנה. שמונים אחוז!" לוזר קימט את הדף לכדור קטן ועצבני. "כזה אני, לא יוצלח. יענקי ירש ממך ומאבא את כל הכשרונות, ואני, לא יודע מאיפה ירשתי את הראש הזה שלי. ראש בטטה".
"יש לך כשרון דיבור גדול מאד" צחקה אמא. "ושמונים אחוז זה דווקא הרבה" אמא הזמינה אותו לבוא אחריה למטבח. נתנה לו כפפות חד פעמיות וספוג הפלא. לוזר קרצף את מסילות המגירות, עד שהן נהיו כמו חדשות. "שמונים אחוז מתוך מאה, זה הרבה מאד" אמרה אמא ושפשפה כתם עקשן במרומי המקרר. "גם אני, מנקה רק שמונים אחוז מהבית, וזה דווקא המון!"
"שמונים אחוז?" לוזר פתח עיניים עגולות והסתכל על הבית ההפוך, הטבול בחומרי נקיון, ועל הסולם המונח בפרוזדור. שום דבר לא נשאר במקום שלו בלי לעבור טלטול יסודי. שמונים אחוז? על מה אמא מדברת?
"התקרה למשל, והפלורוסנטים, והצד השני של התריסים" אמרה אמא, "ורגלי המיטות, וחלק מהארון העליון בחדר הילדים, והגלגלים של מיטת התינוק, והחלק האחורי של ארגז המצעים… להמשיך?" לוזר הנהן, וחיוך קטן התנדנד על פניו.
"התחתית של כל המיטות, הנוצות של כל הכריות, החלק האחורי של התנור, הריפוד הפנימי של כסאות הסלון… אני חושבת שאני מנקה פחות משמונים אחוז".
"יש משפחות שמנקות במאה אחוז?" שאל לוזר והחזיר את המגירה למקום. "אני לא יודעת מה קורה במשפחות אחרות". אמרה אמא. "השכנה מלמעלה, למשל, מנקה את החלק האחורי של התריסים ומנגבת את כל הפלורוסנטים פעמיים" לוזר צחק. "בלי קשר אם יש שם חמץ או אין" אמרה אמא. "אני מנקה כמה שאני יכולה, וכמה שמתאים למשפחה שלי, וכמה כוח שיש לי.
גם אם הציון שלי יהיה שמונים אחוז, אשמח בו מאד".
–
היה יום יפה. הם צעדו בצעדים של חול המועד על השביל שמאחורי הבניינים. שמש אביבית ליטפה להם את הפנים ולא מיהרה איתם לשום מקום.
איזה כיף שבסוף הגיע חול המועד!
"הנה, זה כאן" אמר אבא והחבורה עצרה ליד עץ גבוה ורחב, שהושיט להם ענפים לשלום מתוך חצר פרטית. שלט לבן מצופה בלימנציה סיפר להם, שכאן אפשר לברך ברכת האילנות. גם נוסח הברכה היה כתוב עליו.
הנחיריים של לוזר רטטו ושאפו עוד ועוד מריח האביב המשכר.
"בכל שנה אני מתרגשת מחדש" אמרה אמא. "איך העצים האלה, שהיו כל כך ערומים ועייפים בחורף האחרון, קבלו פתאום פנים חדשות… ממש תחיית המתים!"
הם נכנסו פנימה אל תוך החצר, לוזר התקרב אל העץ, מחפש. "לא רואים את הפרות שלו בכלל", אמר והעיניים שלו המשיכו לחפש. "ברכת האילנות מברכים רק על עצים של פרות! לא עוזרת לנו הפריחה היפה שלו".
"יש כאן כמה פרות שסק, נדמה לי" אמר יענקי, וגם העיניים שלו חיפשו בין הענפים. "הנה, כאן למעלה יש כמה פירות חמודים כאלה!" התלהבה מירי ונפנפה להם לשלום.
אבא התקרב אל השלט עם נוסח הברכה, ובירך בכוונה.
אחר כך ברכה אמא, ויענקי. לוזר עדיין לא.
"אני לא מבין, העץ הזה דומה לכל העצים, יש עליו בסך הכל שלשה פירות קטנטנים וכבר הוא נקרא עץ של פרות?".
"שאלה יפה שאלת!" אמר אבא וכאילו לא ראה את יענקי שעיקם את האף בחוסר סבלנות. לוזר ליטף את הגזע. "שלשת הפרות האלה הם רק התחלה" הסביר אבא. "בתוך הפרחים שעל העץ הזה, יש עוד עשרות רבות של פרות קטנטנים, שמחכים ליום שלהם, לצאת אל אוויר העולם".
"אה" לוזר חשב שהוא הבין, והתקרב סוף סוף אל השלט עם נוסח הברכה. "העץ הזה לא צריך להיות מאה אחוז מלא בפרות, כדי להקרא עץ פרי?" שאל.
העיניים של אמא חייכו. "מספיק שמונים אחוז" היא אמרה, "וזה הרבה, וזה פורח, ובהחלט לגמרי אביב".
ומה אומרת לייקי?
ללוזר, כמו להרבה ילדים בני גילו, יש רצון: להיות טוב במאה אחוז. בהכל. אחרת, כך הם מרגישים, הם לא שווים כלום.
אולי האביב הזה, שמגיע אלינו לאט לאט, יכול ללמד אותנו שגם הרצון, וגם הפרות הקטנים שמתחבאים בין עלי הכותרת, וגם הפרות שנרקבו קצת בדרך ולא הצליחו לצוץ,
גם הם מספרים על פריחה, ועל אביב, ועל הצלחה גדולה מאד?
« לפרק הקודם | לפרק הבא »