אמא טאטאה את הבית והרימה את הכסאות. הרמתי עיניים מתוך הקומיקס ולא הבנתי מה קרה. "מישהו הולך להגיע? שאלתי את אמא. "כן!" אמא חייכה חיוך קצת עייף. "אורחת גדולה וחשובה מאד". "מי???" סגרתי את הקומיקס, במילא כבר הכרתי אותו בעל פה. אורחת שהולכת להגיע, זה לא דבר שקורה בכל יום. אולי אמא צריכה גם עזרה בלהכין לה עוגה או כדורי שוקולד או משהו. אמא חייכה חצי חיוך. "אורחת חשובה מאד, היא כבר הייתה אצלנו פעם".
לא הצלחתי לנחש. אמא המשיכה לטאטא. יענקי הסתכל עלי והחיוך המשועשע שלו הפך לצחוק גדול. "תסתכל בלוח השנה" אמר, "אתה באמת לא יודע, איזה יום היום?"
"יום חמישי!" נזכרתי. באמת לא אחזתי ראש. הימים קצת מתבלבלים לי לפעמים, במיוחד כשאני שקוע במחשבות. אמא טאטאה במהירות את הסלון וריכזה בפינה את כל חלקי המשחקים שטיילו בבית, כאילו היו להם רגליים.
"יום חמישי היום, וכולנו מתכוננים לכבוד האורחת הגדולה" הסביר לי יענקי כאילו הייתי ילד קטן עם שכל קטן מאד. אמא נעצרה באמצע הסלון והסתכלה עלינו. "אולי במקום לדבר כאן כמו פילוסופים קטנים, תקומו להרים כאן את ערמת הלכלוך? היה לי היום עומס גדול של עבודות, ועוד לא התחלתי כאן כלום!" הסתכלתי סביבי, הריח המוכר של החלות באמת לא דגדג לי את האף, כמו מדי יום חמישי, אולי לכן הצלחתי להתבלבל ולשכוח.
עד שזזנו אמא הרימה את ערמת הלכלוכים מהפינה. "מה דעתכם שתתחילו לשטוף כאן את הסלון, ואני אארגן את המטבח בינתיים?" אמא הציעה לנו ואנחנו הסכמנו. יענקי מילא דלי במי שטיפה ריחניים ושפך אותם על הרצפה. "לא מזמן היה פסח" אמרתי, והסתכלתי על שביל קטן של מים שהתגלש אל הפרוזדור. "לפני שבועיים בסך הכל. עבדנו כל כך קשה! את כל הבית קרצפנו. את כל החמץ הוצאנו וגם את כל האבק" יענקי לקח את המקל מהידיים שלי, ושפשף כתם אפור ליד הספה. "זה משאריות המצות" הוא אמר. ידעתי שהמצות מאד מלכלכות. "ואתה יכול לעבוד תוך כדי שאתה מדבר". הרביץ בי יענקי מוסר.
הסכמתי איתו והלכתי להביא מגב. "אני לא מבין" אמרתי לשלולית המים, לא התכוונתי שגם יענקי יקשיב. "לא מבין למה מנקים את הבית הזה שוב, ושוב, ושוב, אם אחרי רגע הוא במילא מתלכלך. מי שם לב בכלל שניקו אותו. אתם תראו מחר בבוקר! חיימקה ישפוך כאן דיסה או קפה או לא יודע מה יעלה ברעיון שלו, כאן הוא ישפוך, נניח" הצבעתי ברגל שלי על שלולית המים המקורצפת. "יהיה כאן כתם חדש ואפור, ואף אחד לא יזכור ששטפנו כאן".
"פילוסוף אתה" אמר יענקי, "תזיז את עצמך בבקשה כי התחלתי לגרוף את המים". הזזתי את עצמי מהבלטה שמחר תהיה כבר מוכתמת לגמרי. שפשפתי את הרצפה במסדרון ואמרתי בשקט לשלולית של הקצף. "מסכנה אמא". "למה אתה חושב שאני מסכנה?" אמא הרימה את הכסא האחרון במטבח והחלה לשטוף גם אותו. אויש, איך הגיעו המילים שלי אליה. היא חייכה אלי חיוך גדול ולא מסכן בכלל, ושאלה שוב, למה אני חושב שהיא מסכנה.
לא יכולתי לשתוק יותר. "חצי שנה התכוננת לפסח. ניקית ושפשפת וניקית ושפשפת, החמרים פצעו לך את הידיים לגמרי. בפסח, הבית שלנו היה כמו חדש! כמה זמן זה החזיק מעמד? אולי יום אחד, אולי יומיים. אפילו המגירה שלי כבר הפוכה לגמרי. זה מייאש".
"לכן אתה חושב שאני מסכנה" אמרה אמא, וחייכה חיוך גדול, והמשיכה להכין את הבית לכבוד שבת קודש.
ומה אומרת לייקי?
החיים מסתובבים כמו גלגל: בכל יום זורחת השמש מחדש, למרות שבעוד כמה שעות היא שוב תשקע. בכל בוקר מחדש אנחנו אוכלים ארוחה מזינה, ויודעים שבעוד שלוש או ארבע שעות, נהיה שוב רעבים.
אמא רוחצת כלים, כדי שיהיה מה ללכלך. מלכלכים, כדי שיהיה מה לרחוץ. ובתוך כל הגלגל הזה, חיים אנשים קטנים וגדולים: מחייכים, שמחים, שובבים לפעמים, מתעייפים, ישנים ושוב קמים. בואו לא נשכח שהגלגל הזה, לא מלא באוויר: בתוכו אנחנו צוברים מצוות, עוד ועוד, ושום רגע לא הולך לאיבוד.
« לפרק הקודם »