מנצל את הזמן בבידוד.
הפעם שוקי מספר:
"מה שלומך שוקי!" אמא שנשמעה כפול, מהטלפון וגם מהסלון, נשמעה דואגת מאד. "אתה משתעמם נורא? אולי אתקשר למשרד הבריאות, אולי זה לא יהיה כל כך נורא אם תצא מהחדר. אולי נוכל לעשות לך בדיקה כלשהי כדי לדעת אם כבר יש לך נוגדנים לקרבולה או משהו אחר. ואז תוכל לצאת מהבידוד בחדר? צדיק שלי!" ריחמתי על אמא שלי שכל כך מרחמת עלי. אבל בו זמנית גם נהניתי להרגיש שדואגים לי כל כך.
"אני בסדר" אמרתי לה בקול לא מסכן בכלל. "רציתי רק לומר לך שחיימקה לבד במרפסת ואני עסוק כאן בדברים אחרים".
"אוי, אני רצה להכניס אותו" אמא הייתה תוך רגע במרפסת. הסתכלה לי אל תוך החדר. איזה נס שיש חלון!
"במה אתה עסוק שם, צדיק? רוצה ספרים כדי ללמוד? אולי המלמד יסכים להשמיע את מה שקורה עכשיו בחיידר אל תוך הטלפון, ככה תהיה מעודכן בהכל? אני יכולה להתקשר אליו ממש הרגע, תוכל להתערב בשיעור אפילו".
"אין צורך" אמרתי לאמא. אחרי חודשיים וחצי של לימודים בטלפון, נמאס לי מכל העניין הזה. משיחות הועידה שנופלות כל רגע, מהרעשים ששומעים מסביב. "אני מעדיף לסדר את החדר" אמא זרחה חיוך של נחת. הסתכלה עלי עוד רגע קטן, כשראתה שאני בסדר היא נכנסה עם חיימקה הביתה. שמעתי את הלול שלו נפתח ואת מכונת התפירה של אמא מטיילת במהירות בארץ התפירה. מעניין מה היא תופרת שם. מי זקוק לתיקונים בתקופה הזאת. יש עכשיו המון חתונות קרבולה הרי. היא כנראה מצרה או מרחיבה או מאריכה או מקצרת בגדים של מחותנות או אחים של חתן או אחייניות של כלות. אולי היא תופרת מסכות בכלל? יש מסכות חגיגיות היום, ככה שמעתי מספרים. מסכות שמתאימות לבגדים. יו זה נשמע לי ממש משעשע.
צחקתי לעצמי בשקט, נהנה מהרעיון לצחוק לעצמי בשקט בלי שאף אחד יפריע לי.
אז מה יש לנו בחדר הזה? שאלתי את עצמי. כלי המיטה היו דחוסים בערמה בתוך הארון הפינתי. העיניים שלי לא אהבו את זה. הוצאתי הכל. כשהארון היה מרוקן, הבחנתי שהוא לא ממש נקי. לא להאמין שפסח היה רק לפני איזה חודשיים! בייגלך היו מפוזרים שם ושיירה ארוכה של נמלים טיילה לכיוון. לקחתי חבילת מגבונים מהמדף, אספתי את הבייגלך ואת הנמלים גם יחד אל תוך מגבון אחד. קשרתי את המגבון בחבילה, ואז מגבון נוסף, כי מטעם בעל תשחית אסור לזרוק בייגלך ולחם לפח בלי לעטוף בשתי שכבות. ככה אמא לימדה אותי.
שמתי את החבילה הקטנה על הרצפה, בפינה. לקחתי מגבון נוסף וניגבתי את הארון מבפנים. את כל המגבונים המשומשים הנחתי על הרצפה בפינה.
כעת הייתי מרוצה ממצב הארון.
לקחתי את השמיכה הגדולה ביותר וקיפלתי אותה לצורת ריבוע מדויק.
אחר כך לקחתי את השמיכה הגדולה, אבל קטנה במעט מהשמיכה הענקית, קיפלתי גם אותה לצורת ריבוע מדויק. ככה קיפלתי את כל השמיכות לפי הגודל והנחתי במגדל מדויק ויפה זה על גבי זה.
כעת נשאר לי רק להכניס את המיטות. גריטש. דחיפה קטנה ל כל הגוף קדימה והנה רצפת החדר התגלתה לי, ברוכה הבאה! חחחח, צחקו אלי כמה אנשי פליימוביל שהסתתרו מאחורי המיטה. הם היו יקרים מאד! מי הירשה להם ליפול על הרצפה ככה? הם היו עלולים לשבור את האף!
מיהרתי להתכופף להרים אותן. בשקט אמרו לי העיניים שלהם, שאולי יש מטמונים נוספים שמסתתרים מתחת למיטות המוכנסות. הזזתי את המיטה הראשית, כלומר הגבוהה ביותר. זה היה כבד, הזעתי קצת אבל לא נורא. פעילות גופנית תמיד בריאה. התכופפתי וגיליתי מתחת למיטות חלה קטנה של פליימוביל יהודי, וגם פמוט קטן שבור. כמה חיפשנו אותם בחול המועד פסח! כמה שמחתי לאסוף את האוצרות היקרים האלה ולהחזיר אותם לקופסת הפליימוביל על המדף העליון.
ליד המדף נחו כל הספרים החדשים והישנים. הייתה שם ערמה של ספרי חיים ולדר, ערמה של ספרי מנוחה פוקס ועוד ערמה מעורבבת של ספרי אלי לומד להיזהר ואלי לומד מידות טובות. הכל היה מעורבב ומבולבל ומתחת לכל הערמות האלה הסתתר לו ספר מחניים מנויילן ישן, שצירהלה קיבלה פעם מהספריה של הגן ושכחה להחזיר, או שאחד הילדים שאל מהשכנים ושכח להחזיר.
הורדתי את כל הערמה. התחלתי למיין אותה סטים סטים. כשהמדף היה ריק, גיליתי שגם הוא לא לגמרי נקי. הוא מלא בפירורים של אבק ובלון אחד כחול מפוצץ שאין לי מושג איך התעופף עד שם, היו שם כמה דגני בוקר עגולים וגוש קטנציק של פלסטלינה וגם…. הידיים שלי מיששו עוד משהו מבריק וקשה. קטנציק. מרגיש לי כמו מתכת. הורדתי את כל האוצרות האלה, בזהירות. בררתי אותם כמו שאמא בוררת אורז. בין הפירורים ודגני הבוקר מצאתי את – העגיל של ריקי! מזהב! שאמא חיפשה וחיפשה וכבר כמעט התייאשה. הינחתי אותו בכיס, את שאר הפירורים עטפתי במגבון והנחתי בפינת הרצפה. עוד מעט אתקשר לאמא ואבקש ממנה שקית אשפה ואולי גם פח קטן שיוצב בפינת החדר. היא תשמח לגלות את המטמונים שמצאתי!
בינתיים, ניגבתי את המדף עד שהיה מבריק וסידרתי את הספרים לפי גדלים וסוגים. ישרים כמו חיילים במסדר.
התרחקתי אל דלת החדר. הסתכלתי עליו כאילו מרחוק. רק את המיטה צריך להחזיר למקום, אחרי כל החיפושים מאחוריה. ליישר את המצעים, להרים עוד כמה פירורים מהרצפה, לאסוף את כל מה ששמתי בפינה ו – יש לי חדר יפיפה. התיישבתי לנוח על המיטה, מרוצה מעצמי עד מאד. הרגשתי שבחדר כזה, לא ממש גרוע להיות מבודד. במיוחד שיש לי עוד שורה ארוכה של מגירות לסדר.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »