נושמים בחינם!
אחרי ששוקי סיים את השוקולד והקפה, אמא סגרה את דלת החדר ודיברה איתו ועם כולנו מבעד לדלת הסגורה.
"זה נסיון קשה לכולנו. אבל בואו נחשוב: אולי יש דברים שאנחנו יכולים בכל זאת להודות עליהם לה'?
דברים של נס בתוך הנסיון? למישהו יש רעיון?
לי היה רעיון מיד.
"נס שאמא עובדת בבית!" נזכרתי במכונת התפירה שלנו שמחכה לאמא בסלון. "תחשבו שהיא הייתה גננת, שוקי היה נשאר לבד לגמרי!"
נכון! כולם הבינו את זה ושמעתי מבעד לדלת איך הנשימה של שוקי נרגעת.
"נס שדלת החדר דקה, ואפשר לשמוע את הקולות מעבר לדלת" ריקי אמרה. "תחשבו שהייתה כאן דלת פלדלת, ושוקי היה צריך לצלצל לטלפון כשהיה רוצה לדבר!"
נכון! שמעתי את שוקי מעבר לדלת מחייך לו בלי קול. שמח ומודה לה' על הדלת הטראנטה שבבעיטה אחת אפשר להוציא אותה מהמקום, לפרק אותה לקרשים ולבנות ממנה את המחנה של אחרי הקרבולה.
"נס שהוא לא חולה בעצמו בקרבולה, ורק צריך בידוד!" צביקי אמר וכולנו הסכמנו איתו. הבריאות היא מתנה גדולה כל כך! שאמא רצתה לספר לנו סיפור שהיא שמעה רק לאחרונה.
"אבל… לא נאחר לחיידר?" צביקי דאג פתאום והסתכל על השעון שאין לו.
"מאוחר כבר באמת" אמא אמרה. "אבל לא נורא אם תאחרו היום, יש לנו סיבה מוצדקת באמת. אכתוב לכם פתקים".
מה תכתוב לנו אמא בפתקים, שאלתי את עצמי. שישעיהו מאחר בגלל שהיה צריך להרגיע ולשמח את אחיו יהושוע שנאלץ להכנס לבידוד? אמא לא תכתוב את זה. אבל אם היא חושבת שזו סיבה מוצדקת, כנראה זה באמת ככה. אני סומך על ההורים שלי.
אמא גררה לה כסא והניחה אותו ליד מזוזת הפתח של חדר הבנים. "אתה שומע אותנו, שוקי?"
"כ… כן" שוקי ענה מתוך החדר והקול שלו היה רטוב קצת. יכול להיות ששוקי האח שלי הגדול, בוכה?
"מליונר אחד מחוץ לארץ, נדבק בקרבולה". אמא התחילה לספר, "אתם יודעים, למי שנדבק בנגיף לא מאד משנה אם הוא עשיר או עני. למי שקשה לנשום, קשה לנשום והכסף לא עוזר לו כלום. אז המליונר הזה, נקרא לו ג'קסון, התקשה לנשום. הוא חיפש אוויר. הראות שלו היו חולות ולא עשו את העבודה שלהן טוב. בבית החולים שהתאשפז בו, כבר לא היו מכונות הנשמה. אחרי שהוא הרגיש שמשהו רע קורה לו, הגיע אליו גוי אחר, נקרא לו מייקל. לגוי הזה הייתה מכונת הנשמה פרטית. הוא מוכן להשכיר אותה לג'קסון בתשלום גבוה מאד. "מה משנה לי הכסף! תנו לי אויר!" צעק ג'קסון בשארית כוחותיו. חיבר אותו מייקל למכונת ההנשמה, המכונה עזרה לאוויר להכנס לתוך הראות שלו, הוא הרגיש שהיא ממש מצילה לו את החיים. כל הגוף נרגע לו. האויר התפשט לו בכל האברים.
בסוף היום, הגיע אליו מייקל והגיש לו חשבונית: 5000" דולר, אדוני" הוא אמר לו, והושיט את היד.
להפתעת כל הרופאים והאחיות ואנשי הצוות שהיו במקום, התחיל ג'קסון לבכות.
"מה קרה? חסר לו כסף?
הנה הוכחה שכל העשירים קמצנים! תראו כמה קשה לו להפרד מ5000 דולר!
"אני לא בוכה בגלל הכסף שאני נפרד ממנו עכשיו, אתם טועים" אמר ג'קסון. "אני בוכה, כי פתאום אני מבין, שאם על יום אחד של נשימה שהצילה את חיי, אני צריך לשלם 5000 דולר ואני מוכן לשלם את זה בשמחה,
איך זה שעברו עלי שבעים שנה, שבהם נשמתי עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, שלושים יום בחודש, שנים עשר חודשים בשנה, במשך שבעים שנה בלי הפסקה!" המליונר ניגב את דמעותיו שלא הפסיקו לקלוח. "איך זה שעברו עלי כל כך הרבה שנים של נשימה שקיבלתי בחינם, ולא אמרתי אפילו תודה אחת לאלוקים?"
הרופאים הגויים ודאי התרגשו שם מאד ממה ששמעו" אמא אמרה, "אבל אנחנו יודעים בעצמנו מגיל קטן מאד, שאנחנו חייבים תודה על כל נשימה ונשימה. אנחנו גם אומרים תודה, לנו יש שכל להעריך את מה שיש לנו".
"אני צריך סידור כדי להתפלל" שוקי אמר מתוך החדר, והקול שלו כבר לא היה רטוב.
"כבר נארגן לך את כל מה שאתה צריך" אמא אמרה. ואבא אמר שהגיע הזמן שנלך כולנו לחיידר. הוא חתם לנו על הצהרות בריאות והוסיף פתק איחור לכולנו. מסכות, אלכוג'ל, לחם, פרי, שתיה ורצנו החוצה, ביריה. כל ילדי משפחת חכמים חוץ משוקי. האח הגדול והבכור שהיה חסר לי מאד. "ה', תעזור שיהיה לו קל בתוך הבידוד, שלא ירגיש לבד, שימצא תעסוקה טובה" התפללתי בשבילו והוספתי מיד, "ושכולנו נישאר בריאים, עד מאה ועשרים!".
« לפרק הקודם | לפרק הבא »