החוצה מבקבוק הקוקה קולה
יצאנו החוצה מהבניין, הרחוב נראה היה בערך כמו בקבוק קוקה קולה תוסס שניערו וניערו אותו במשך חודשיים וחצי, אבל הפקק היה סגור.
עכשיו, מישהו פתח את הפקק, הכל התפוצץ, נשפך החוצה בשצף קצף…
הסתכלתי על כל הפרצופים הצבעוניים שהתחבאו מתחת למסכות בכל מיני צבעים וצורות, וחשבתי לי כמה נחמד לי שאני יכול לחייך לעצמי בלי שאף אחד יראה. היו שם מסכות כחולות שקוראים להם כירורגיות, אולי בגלל שרופאים כירורגיים עוטים על פניהם כאלה, ופעם כשהמסכות היו שייכות רק לפורים, התחפשנו איתם לרופא או למנתח. היו מסכות שחורות שהצמיחו זקן לילדים צעירים. (לחלקם זה התאים דווקא, נראה ממש טבעי על הפנים). היו מסכות ורודות עם לבבות ומקושטות של ילדות. וזה הצחיק אותי. מי מקשט מסכות? זה נראה לי בערך כמו לקשט פלסטר או גבס או מכשיר שמיעה.
"את מי אני רואה כאן?" אומר קול גדול מאחורי. "חבורת החכמים! מה שלומכם?" זה היה רבה אליהו, את החיוך שלו שהיה מוסתר מאחורי מסכה כחולה, לא ראינו. אבל ידענו שהוא נמצא שם בגלל העיניים.
הוא הרים את שתי ידיו כדי לטפוח לי ולשוקי על הגב, טפיחה הגונה כמו שהוא יודע. אבל שתי ידיו נשארו תלויות באוויר. "אני שומר על ההוראות בפקודת 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'" הוא אמר והתרחק מאיתנו מעט. "מקווה שזה אכן מרחק שני מטר. אולי כולנו צריכים להסתובב עם סרט מידה כדי שנדע במדויק… חחחח".
"אבא אמר שגם בערך זה טוב, העיקר שלא נהיה קרובים מדי" צביקי אמר.
"קוראים לזה קירוב לב וריחוק מקום" רבה אליהו אמר במנגינה של קריאת המגילה. חייך שוב מתחת למסכה והתאפק בכוח שלא לדפוק לנו על הגב. "אני חייב לכם צל"ש ענק, ילדי חכמים" הוא אמר, "תמיד ידעתי שאתם משפחה מיוחדת במינה. אבל אתם יודעים, אדם נבחן בזמני נסיון.
עברנו תקופה ארוכה של הסתגרות בבית. בימים אשר כאלה שומעים כל מיני קולות מבתים של אנשים" רבה אליהו הסמיק. אולי חושד ששמענו קולות לא נעימים מהבית שלו? "אנחנו לא הצלחנו לשמוע כלום מבתים של אחרים, היה לנו את הרעש שלנו" ניסיתי להרגיע אותו.
"אני דווקא שמעתי" המשיך רבה אליהו. "שמעתי מכל מיני חלונות ומרפסות. אתם יודעים, הבניה שלנו היא לא מספיק איכותית. אין מספיק בידוד רעשים בין הקירות והחלונות. אז היו צעקות והיו בכיות והיו גם מילים לא יפות מכל מיני בתים. אבל ממשפחת חכמים… אח. תענוג. שמענו לימוד תורה ושמענו תהילים ושמענו צחוקים ושמענו חיוכים. האמת היא, שירמי שלי וכל הילדים רצו מאד לעלות אליכם ולהצטרף לחגיגות. כמובן לא הרשינו להם בגלל ציווי ונשמרתם".
"את מי אני רואה כאן?" שמענו קול ג'ינג'י מאחורינו. זה היה שלוימי! שלוימי נבנצאל שכמעט שכחתי מקיומו. "מה עניינים איתכם, חכמים?" הוא שאל והתכוון בעיקר לשוקי. אחי הגדול. ממש התחשק לו לקפוץ בתנוחת 'שק קמח' לכתפיים שלו אבל גם הוא עצר ברגע האחרון. שומר על מרחק.
"איך היה לך החופש הארוך?" שוקי שאל את שלוימי. "משעמם" שלוימי ענה, ולמרות שחצי פרצוף שלו הסתתר מאחורי מסכה, אפשר היה להבחין שהוא לא מחייך. אולי הוא אפילו עצוב.
"איך היה אצלכם?" הוא שאל את כולנו. רצינו לספר לו שהיה כיף חיים. שבכלל לא רצינו שהתקופה הזאת תיגמר, שגילינו שיש לנו משפחה מקסימה ושכנים נהדרים, שהיו רעיונות בלי סוף לתעסוקה, שקיבלנו משדרים וגם קלקלנו אותם, שהלך שמח עם סבא טננהויז, שמצאנו תולעת מים ונהנינו נורא,
רצינו לספר לו הכל. ואז – מה? איך שלוימי ירגיש?
הוא יחשוב שאנחנו מוצלחים והוא לא… שאנחנו חברמנים רעיוניסטיים שיודעים להסתדר גם בלי עצים לטפס עליהם, והוא לא. שלנו יש שכנים שכיף איתם ושלו סתם משעממים. שאנחנו ידענו לנצל את התקופה ואפילו ליהנות ממנה, והוא לא.
ואז, מה הוא ירגיש? האם הוא יהיה שמח יותר?
ברור שלא!
כנראה חשבנו שלושתינו את אותם מחשבות. כי כולנו ענינו לשלוימי בקול לא מתלהב בכלל. "אה, היה נחמד".
""לפעמים גם אצלנו היה משעמם".
נראה שהוא האמין לנו. רק רבה אליהו הסתיר חיוך קטן מאחורי המסכה.
"את מי אני רואה כאן?" מישהו נקש במקלו על המדרכה. הסתובבנו לאחור. זה היה סבא טטנהויז. החזיק את נרתיק הטלית וחייך מתחת למסכה.
"ילדי חכמים! בגודל טבעי ואמתי ולא מהמרפסת. מה שלומכם? חוזרים לחיידר? תשמרו על קשר עם יענקלה טננהויז בכל הזמנים, כן?" הקמטים שלו חייכו, גם אל שלוימי שלא ממש הכיר.
הבטחנו לו שבוודאי נזכור אותו, קיוויתי מאד שנזכור לקיים את ההבטחה הזאת גם כשהקורונה תישכח וכולנו נכנס לשגרה בריאה. הוא נופף לנו לשלום במקלו ואיחל המון איחולי הצלחה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »