הביתה בשמחה רבה
"זו הייתה חתונה קטנה עם שמחה גדולה" אמא אמרה בדרכנו חזור. כולנו היינו עייפים אך מרוצים. חיימקה נרדם על הרגליים של אמא מזמן וצירהלה הייתה שקועה בחלום העשירי שלה.
בראש שלי, עוד תופפו הדרבוקות.
"אומרים שחתונות הקרבולה הולכות לעשות שינוי גדול בציבור שלנו" אבא אמר, "הן לימדו אותנו שאפשר להקים בית נאמן בישראל גם בלי להוציא עשרות אלפי שקלים רק על הפאר של האולם וכל התפאורה מסביב".
"אמרתי למירי, שהיא תגיד לילדים ולנכדים שלה בבוא היום, שאצלה התחילו החתונות הרגילות. החתונות המוזרות, הענקיות האלה – הסתיימו אצלה. השאלה אם באמת יהיה שינוי" אמא נאנחה והתפלאתי. עד ששוקי שלנו יתארס ויתחתן יש עוד זמן. אפילו בר מצווה עוד לא חגגנו. מה אמא כל כך דואגת?"
"משיח יבוא לפני" אבא אמר, "ונחגוג את השמחות בבית המקדש. תהיה תזמורת אחת בכל השמחות, בלי שום התלבטות: הלוויים! עם כלי הנגינה המפוארים שלהם, עם מנגינות הכי יפות של שיר המעלות" חלום היה בעיניים של אבא. "אומרים, שמי ששמע את שירת הלוויים, עלו בו הרהורי תשובה. מה שברור, כשהשמחה תהיה בבית המקדש, היא תהיה אמתית, הכי פנימית שיכולה להיות. כי שמחה פנימית לא צריכה דברים שיעזרו לה" לאילו דברים אמא מתכוונת? אולי לפרחים ולכסאות המפוארים שיש בחתונות, אולי לכל העניין סביב בגדי השושבינה. כך או כך, הבנתי את הרעיון שגם שמוליק המתופף דיבר עליו.
הרעיון של השמחה שנמצאת אצלנו בתוך הלב, ואנחנו צריכים לשמור עליה.
"ממש ככה!" הרביץ שמוליק במקל התופים על הראש שלי, רגע לפני שקיבלתי מכה, התעוררתי מהקול של אבא.
"הגענו הביתה" הוא אמר. לקח לי זמן לקלוט איפה אני נמצא. יצאתי כמו שיכור מטנדר ההסעה, מתנדנד בכל הדרך למיטה.
בבוקר מאוחר, קמנו מהשינה.
"זהו" אמר לי שוקי, ועצב היה בעיניים שלו, למרות שסיכמנו אתמול כמה חשוב להיות בשמחה.
"נגמר" אמרה גם צירהלה בקול עצוב, משפשפת עיניים, לא ברור אם מעייפות או מעצב.
"חלאס" אמרה ריקי בערבית. שלמדה פעם, אין לי מושג ממי.
"אאהוומ" אמרה היונה ששימשה לתפקיד השומר, מהגומחה שבקיר. בשפה של יונים, היא התכוונה לומר: נפרדים.
"ברוסית, אומרים דוסוידאניא" הציצה דודה רוחמה ממפתן הדלת. "כלומר, להתראות… תמיד אפשר להתחיל סיפור חדש… זה שחכמים ביום נגמר, לא אומר שהחיים שלנו נגמרו".
עד הצהריים רק דיברנו על הפרידה, על הסיום, על כל מה שהיה עד עכשיו ונגמר.
"הי הלו, חכמים! אני שומע שאתם עצובים – זה נכון?" צעק השכן אליהו מהקומה שלו, והמקל שהבובה המרוטה מחוברת אליו, ועליה כתוב באותיות מצחיקות "מנהל" דפק לנו בחלון. "הרי אנחנו לא נפרדים! יש חיים גם אחרי הסיפורים, כמו שנאמר: כאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו. כולנו למדנו דברים נפלאים. כולנו החכמנו". הבובה קיפצה מעלה מטה בתנועות מצחיקות.
"גם סבא טננהויז רוצה לומר כמה מילים לסיום!" צעק קורנפלקס מהמרפסת. "אבל זה בתנאי שתבטיחו לי, שלעולם לא תקראו לנו יותר קורנפלקס".
"מבטיחים!" החזרנו לו, מה אכפת לנו. במילא הסיפור נגמר. לא נקרא לו יותר כי הוא בכלל לא יהיה.
"סבא טננהויז, אני זורק לכם בעדינות את המיקרופון ותגידו דברי פרידה", צעק קורנפל – הי, אמרתי שלא אקרא לו יותר קורנפלקס. אז לא אקרא לו בכלל כי שכחתי את שם המשפחה האמתי שלו.
אז ההוא שלא אגיד את שמו, שלשל את המיקרופון מחליף הקולות לכיוון החצר של טננהויז, וטננהויז אמר בקול המצחיק והדק שהמיקרופון עשה לו:
"עברנו תקופה מעניינת מאד, ילדי חכמים היקרים. וגם אתם, שכנים נפלאים. היה טוב ביחד בתוך הסיפור המצחיק הזה חכמים ביום. למדנו הרבה דברים תוך כדי. למדנו להיות בשמחה, גם כשזה נראה בלתי אפשרי"
"למדנו להקשיב לשיעורי תורה מהמרפסות" צעק הבן של רבה אליהו.
"למדנו לרקוד ולשיר גם כשהיינו עצובים, וכך הפכנו להיות שמחים" קפץ היהודי עם כיפת הנח נח והגיטרה מהבניין ממול.
"למדנו להסתדר בלי ביצים" הזכירה נשכחות האשה של סבא טננהויז. איך היא צצה פתאום? איך לא הכרנו אותה בכל הסיפור? אולי בגלל שהיא הייתה עם קרבולה בבידוד? ברוך ה' שהיא חזרה הביתה בריאה ושלמה וחזרה להשקות את העציצים היפים שלה במרפסת. הם נראו ממש עצובים בלי הטיפול המסור שלה.
"למדנו להתפלל להשם כשהיה לנו קשה, ולא היה לאן לברוח" אמר סבא טננהויז.
"למדנו להעריך את המשפחה, את החיידר, את ההורים" צעק צביקי הקטן שדיבר פתאום כמו גדול.
"למדנו שיש מליון ואחד תעסוקות גם כשסגורים בבית" ריקי אמרה, "ושזה בכלל בכלל לא נורא".
"למדנו לומר תודה עליכם, ילדים נפלאים" אבא אמר וחיבק את כולנו באהבה. ורגע לפני שסיימנו סופית את פרק הסיום, אמא אמרה שיש בעיה קטנה.
"מה הבעיה?" שאלנו כולנו.
"בסיפור הזה שכתבת, שייקי, יש המון המון מושגים מעניינים. מי שיקרא עליהם בתקופה שאחרי הקרבולה, לא יבין על מה אתה מדבר".
באמת בעיה. מאד בעייתית. מה נעשה?
"אולי תוסיף אחרי פרק הסיום, סוג של מילון קרבולה" שוקי הציע. "שם תכתוב לפי סדר הא' ב' את כל המושגים החדשים שלמדנו, שגם הנכדים שלנו ידעו עליהם" חייכתי לי. אז גם שוקי כבר חושב על הנכדים שלו?
רצינו לנפנף לכם לשלום, אבל החלטנו לדחות את זה לפרק הבא, אחרי שנסיים עם המילון.
אבל בפרק הבא, תחכה לנו הפתעה אחרת. חכו ותראו.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »