חכמים בנסיון
רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. מכירים את הפסוק הזה? אנחנו מכירים אותו מאז ומתמיד, אבל עכשיו חווינו אותו על בשרינו. תכננו לסיים את הסיפור בגיל ובששון ובשמחה, אבל פתאום הגיעה לנו הפתעה חדשה.
"קוראים לזה נסיון", אמא אמרה. "נסיון זה קושי שנשלח לנו מהשמים כדי לנסות אותנו, ולראות כמה אנחנו נשארים באמונה ובשמחה שלנו גם כשלא ממש קל לנו, וכשאכזבה מתנפצת לנו לפרצוף. כמה אנחנו מצליחים לא להאשים אף אחד ולזכור שהכל מלמעלה והכל לטובה.
יחד עם כל נסיון, אמרה לנו אמא, מגיעים גם כוחות מיוחדים. עם כל נסיון יש לנו בחירה, אם להתרומם או לרדת. ויש לנו כוח לבחור להיות טובים יותר ולהתמודד עם הנסיון הזה טוב".
מה הנסיון אתם שואלים? אספר לכם מההתחלה.
בבוקר מוקדם צלצל הטלפון. אני, שהתעוררתי ראשון אולי כי הלכתי אתמול לישון מוקדם – זה שאני חכם ביום, לא אומר שאני כבר לא חכם בלילה, מיהרתי להרים את השפופרת.
הקול שמעבר לקו היה עבה ורשמי ולא מוכר. "שלום לכם. זה משפחת חכמים?" כן, עניתי והלב שלי דפק פם פם כמו הדרבוקות בחתונה של דודה מירי.
אפשר לדבר עם אחד ההורים?" שאל הקול.
אמרתי לו ששני ההורים ישנים עדיין ואני מעדיף לא להעיר אותם מפאת כיבוד הורים. לא יודע אם האיש שמעבר לקו יודע מה זה כיבוד הורים ואם יש לו מושגים בסיפור של דמא בן נתינה.
כמעט סיפרתי לו את הסיפור שכל ילד בגיל הגן יודע, מתחילה עם האבן החסרה בחושן של הכהן הגדול ועד הסוף הטוב עם הפרה האדומה, אבל נזכרתי שאסור לדבר עם זרים, אז שתקתי.
"אוקיי" האיש אמר. חשבתי שאולי זו בכלל מתיחה. מי יכול לעבוד עלי ככה? ככה לעבות את הקול עד שלא אזהה אותו? זה צריך להיות שחקן אלוף!
"יש לכם ילד בשם יהושוע?" המשיך הקול הרשמי לשאול.
שוב עניתי כן. בקצרה, כי אסור לדבר עם זרים.
"יש לו בכיתתו בן בשם גדליה דבורקס?" שאל הקול של משרד הבריאות וכבר לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואת מי הוא מחפש. לא עניתי לו כלום והאיש אמר: "אם יש לו חבר בשם הזה, יהושוע צריך להכנס עוד היום לבידוד למשך ארבעה עשר יום".
"עם מי אתה מדבר, שייקי?" אמא עמדה מאחורי חיוורת. לקחה ממני את השפופרת. שאלה מי זה, והפכה להיות חיוורת עוד יותר.
"מה קורה שם?" שוקי, שהתעורר רק עכשיו משנת חלומות מתוקה, שמע שמעניין שם בסלון.
"תישאר בחדר הילדים בינתיים, כל הילדים האחרים – לצאת משם מיד" הקול של אמא היה לחוץ. תוך רגע היו כולם עם הפיג'מות סביבנו.
"מה קרה? למה אני בעונש?" הקול של שוקי מחדר הבנים כמעט התחיל לבכות. זה לא פשוט לקבל פתאום הוראה מוזרה כזאת.
"שוקי מותק" הקול של אמא רעד כשהיא דברה אליו. "אתה לא בעונש חס וחלילה. ילד מקסים שלי. קיבלת כעת נסיון מהשמים ותעמוד בו בגבורה".
"אני חולה בקרבולה?" שוקי שאל מהחדר. "אבל אני מרגיש מצוין ולא עשיתי שום בדיקה"
"אתה לא חולה ברוך ה', כפי מה שידוע לנו בינתיים, וה' יעזור הלאה, אמא אמרה לו, "אבל כיוון שהיית ליד ילד שקיבל הבוקר תשובה חיובית לקורונה, אנחנו חוששים שמא הנגיף מקנן אצלך בשקט. לכן, כהשתדלות, אתה נכנס כרגע להתבודדות".
"זה נשמע לי דווקא כיף" אמרתי רק כדי להרגיע את ההלם של כולם. באמת, בתוכי, לא האמנתי לאף מילה של עצמי.
"זה נשמע דווקא כיף להרוויח חופש מהחיידר ומכולם" המשכתי לקשקש. "אתה יכול לקרוא ערמה של ספרים בלי שיפריעו לך, לצייר אין סוף ציורים כמו שאתה אוהב, להכין איזה עשר קישוטי סוכה מושקעים, לדבר בטלפון עם כל הסבים והסבתות"
"אתה יכול ללמוד המון תורה עד שתסיים את כל השס ותדע את כל התורה כולה" צביקי נתן לו רעיון. "ונספר לכולם איך הכל התחיל בזכות הקרבולה של גדליה… אולי גדליה ואתה תהפכו לשני גדולי הדור, כמו הלל ושמאי התנאים" אמרתי. "הרי גם גדליה בבידוד רציני".
ערמת הרעיונות וההצעות שלי ושל צביקי לא הרשימו את שוקי בינתיים.
"ולי מתחשק עכשיו לצאת מהחדר" הוא כמעט בכה. "לא נעים להיות בכלא. אני יכול לעשות את כל הדברים האלה בלי להיות בבידוד".
"מה קרה כאן? על מה אווירת הנכאים כאן?" שאל אבא שחזר מהתפילה. "למה כולם עומדים כאן כמו פרעה בפיג'מה באמצע הסלון? ולמה שוקי עצוב?"
סיפרנו לו על גדליה והבידוד. אבא נאנח בשביל שוקי וגדליה וכל עם ישראל ומיד התחזק ואמר לכולנו.
"קודם כל, נכין לשוקי משהו לאכול ולשתות ונניח ליד הדלת. אמא, יש לנו בשבילו משהו מתוק?"
אמא מיהרה להכין לו קפה ושברה לו שורה של שוקולד לבן ששוקי אוהב.
באותם רגעים ידענו, שנעשה הכל כדי להמתיק לשוקי את הנסיון.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »