ניסוי מרתק או מגעיל, תלוי את מי תשאלו
"איכססססס! צירה'לה וריקי הגבירו את הצרחות שלהן, מול היצור שטייל לו בנחת בין רגבי האדמה, לא מבין על מה הרעש הגדול. אנחנו הבנים דווקא נהנינו. התקרבנו אל היצור הזה. תולעת מים קוראים לו, שוקי אמר בידענות. הוא מימי כזה.
התקרבנו לראות אותו מקרוב. צביקי הגיע בריצה וכמעט דרס אותו, אנחנו הצלנו אותו ברגע האחרון.
"מוצא חן בעיני הרעיון", אמרתי. ריקי וצירה'לה כבר לא היו שם. הן ברחו לספר לאמא, בוכות בהיסטריה.
"במקום לגדל עץ תפוחים או שטויות במיץ עגבניות", שוקי אמר, "אנחנו יכולים פשוט לגדל את התולעת הזאת", חיימי התלהב נורא. "נעביר אותה לצלחת או כלי אחר, נברר אצל השכן טננהויז, נניח, מה האוכל שהיא אוהבת. נאכיל אותה עד שתגדל, תטיל ביצים ותגדל לנו משפחה שלמה של חיות מחמד".
"איכס!" שמענו צעקה מעלינו. זו הייתה אמא. "מי הביא לכאן את היצור המבחיל הזה! אתם שולחים אותו מהבית ברגעים אלו", אמא עצמה את העיניים. "לא! לא בידיים! אבא, איפה אבא!" אמא הייתה ממש מבוהלת.
"התולעת כל כך קטנה ואת כזאת גדולה" צביקי אמר בלי טיפת דרך ארץ. "יכול להיות שאמהות מפחדות?"
"יכול להיות", אמא הסיטה את הראש שלה, כדי לא לראות את היצור שמטייל לה בתוך הבית. אבא הגיע מיד. הרי אין עכשיו בתי כנסת ומקומות ללכת אליהם. זה היה הנס של אמא.
"קרה משהו?" הוא שאל. הוא ראה את ההתקהלות הגדולה שלנו סביב היצור המסכן והתכופף לרצפה גם הוא,
ככה ישבנו במעגל, חבורת ילדי חכמים ואבא שלהם, ואמא והבנות ברחו למרפסת כדי לא לראות ולא לשמוע.
"זו אכן תולעת מים" אבא אמר. "כשהייתי ילד בחיידר, היו הרבה כאלה בימי החורף. הם צצו פתאום בחצר החיידר והשמחה סביבם הייתה גדולה"
אבא חיבק את צביקי חזק, שלא ייגע חלילה בתולעת. "זו חיה טמאה", הוא הזכיר לכולנו. "הרי ברור שהמשיח ממש בדרך. כולם מדברים על זה. יש כזאת ציפיה באוויר. תיכף ממש יהיה לנו בית מקדש ואנחנו צריכים להיות ראויים. טהורים".
כולנו השתתקנו. הכי מכל הסיפורים אנחנו אוהבים לשמוע איך היה כשאבא ואמא היו קטנים, ילדים בגילנו. זה מרתק אותנו.
שמענו מאחורינו את ריקי וצירה'לה. מתקרבות בזהירות. שומרות על העיניים שלהן לא לראות את התולעת החמודה. פותחות רק את האוזניים כדי לשמוע את סיפוריו של אבא.
"היה לי חבר שובב עולמי" אבא המשיך לספר. קראו לו אבישלום. שם בדוי כמובן.
תמיד הוא ידע לצוץ במקום הנכון ובזמן הנכון.
ובכל פעם כזאת כשראינו תולעת מים בחצר החיידר שלנו, הוא צץ עם מלח גס בידיים".
"מלח גס?" לא הבנו.
"אם לא תקשיבו, לא תדעו!" ריקי צייצה מאחורינו. אז השתתקנו.
"מלח גס ממיס את התולעת הזאת", אבא אמר. קפצתי מהמקום. רציתי לרוץ למטבח להביא מלח גס. לראות איך התולעת השמנה הזאת נעלמת ונשארים רק גרגירים של מלח. "אתה לא הולך לשום מקום!" אמא נזעקה מהמרפסת. "אתם לא עושים כאן בבית שום ניסויים כאלה. לא זורים מלח על תולעים ולא מביאים לי יותר הביתה לא תולעים, לא עכברים, לא נחשים, לא ג'וקים ולא שום דבר זוחל, הבנתם?
ואבא, קח בבקשה שקית שחורה ותוציא את הדבר הזה מהבית, בבקשה!"
"לפני שאנחנו מקיאות את כל האוכל שאכלנו היום ואתמול ובשבוע שעבר!" ריקי איימה על כולנו.
כך ישבנו כל הבנים מרותקים סביב אבא שעטף את ידיו בשקית השחורה ותפס בהם בעדינות את התולעת היפה.
כך ליווינו אותה כולנו בלוויה רבת משתתפים אל מקום קבורתה בפח האשפה שלמטה ברחוב, תוך ששוקי מכריז: "הלווייתה של התולעת החשובה תולעת ולא איש, תצא מחדר הילדים אל בית הלוויות בפח שברחוב". צביקי ליווה את אבא במחיאות כפיים לכל אורך הדרך אל הדלת, בעוד אמא והבנות עומדות רועדות במרפסת, מחכות לשמוע שהשטח נקי ואפשר לחזור הביתה.
« לפרק הקודם | לפרק הבא »